אמן חברים ותודה רבה.. לא הכל כזה ורוד
רוצה לעדכן היום..
היום ה-115 לנקיות
ספירה משנית 18 ימים נקיות משוטטות וכניסה לאתרים אסורים
מרגיש את זה לגמרי.. את הנקיות הזאתי מאתרים ושוטטות...
אבל כמה שאני מרגיש את זה אני גם רוצה מאוד לאפס את זה ..
רוצה ולא רוצה כמובן...
אני אכתוב בקצרה, היה לי ויכוח עם האישה ביום חמישי, בסוף הצלחתי לצאת מפגמי האופי ולשבת לדבר בתאכלס על הדברים והגענו להסכמות דיי מהר ושמחתי.
השבת עברה חלק ומצויין.
מוצאי שבת, סתם מרוב עייפות כבר של הנקיונות ורדיפה אחרי הילדים ועוד ויכוח סתמי עם האישה על מי צריך להלביש את הילדים אחרי המקלחת.. אני או היא ..
התעצבנתי ממש.. ראיתי כבר איך אני עוד רגע בדרך החוצה מהבית, אבל אמרתי לא מתאים לברוח לתאווה. אין יותר את הבריחה הזאתי.
סתמתי את הפה והלבשתי אותם.
בד"כ מוצאי שבת בשבתות החורף הקצרות הייתי מנצל ליציאה לסיבוב שוטטות
רציתי לא לוותר על היציאה מהבית, ולצאת לסיבוב להתאוורר, לדבר עם השם, לקרוא קצת בספרות, לעשות כמה טלפונים לחברים.. בקיצור מה שתמיד הייתי אומר שאני הולך לעשות רק לעשות את זה באמת הפעם ..
אז אמרתי לאישה שאני אלך להתאוורר, ביקשה עזרה עם הילדים להשכיב אותם לישון לפני אמרתי לה סבבה...
אני בא להכניס אותם לישון אני רואה שהיא כבר במיטה ישנה..
קיבלתי עצבים שוב.. אבל לא דיברתי
אמרתי לעצמי שוב, היא עייפה היא לא ישנה בלילה בגלל התינוקת וזה... וגם מחר היא אומרת שהיא לוקחת את הבן שלי לרופא שיניים ולא אני אז בכלל... תן לה שתישן..
השכבתי את הילדים, בלאגן שלם...
על המזל שלי, הקטנה למדה לצאת מהלול דווקא אתמול...
תמיד אמרתי לאישתי שברגע שהיא תלמד לצאת מהלול אכלנו אותה כי היא הכי עקשנית מכל הילדים שלנו...
למדה לצאת...
סרט שלם בלאגנים אין לא הלך לי שעתיים לקח לי עד שהם נרדמו כולם...
כבר לא היה בא לי לצאת.. אבל שוב, ויתרתי, אמרתי זה רצון השם יאללה.. תעביר אותה.. בסוף אחרי הויתורים תמיד יגיע משהו גדול עוד יותר.
בבוקר אישתי הודיעה לי שהבן האמצעי קם בלילה ובכה עם כאב אוזניים.. ושצריך לקחת אותו לרופא ...
בקיצור, אני צריך להישאר איתו בבית והיא תיסע עם הגדול לרופא שיניים
כל הזמן היו פרצופים שכאילו איך היא תלך עם התינוקת ואיתו לרופא שיניים ואיך היא תסתדר ואיך ואיך ואיך... רק חיכתה שאני אגיד שאני הולך איתו ולא רציתי כי זכרתי איזה עצבים זה מפעם שעברה...
בסוף התחיל גשם והיא כתבה לי שהיא לא יודעת מה לעשות ושגם אני אלך עם הקטן לרופאה כי לא טוב לחכות
בקיצור הבנתי שאני לעבוד לא יוכל גם ככה.. אמרתי לה שתחזור ואני אסע עם הגדול לרופא שיניים.
טעות חיי ממש...
איזה בלאגן הלך שם... איזה עצבים הגעתי....
כמה שחשבתי שהויתורים שלי יעזרו ויגיע רגע מטורף של שלווה ונחת הציפיות ממש התרסקו והתעצבנתי שם עוד יותר על מה שהלך שם שבסוף נאלצנו לעצור ממש באמצע הטיפול כי הילד פשוט השתולל שם וצרח ומה לא ..
גם את זה הצלחתי לעבור.. איכשהו..
ואז בעבודה המשיכו להביא לי עצבים זה לא נגמר .....
גם חברי הצוות וגם המנהל שלי ...
מרגיש שאני מתחיל להישבר.. אני כ"כ עצבני וכבר אין לי כוחות.. שהעניין של הכניסה לאתרים או השוטטות ממש רוקם עוד וגידים....
יודע ומבין בשכל שאם אעשה את זה רק ארגיש יותר חרא אח"כ אבל פשוט כבר אין לי כוחות להתנגד לזה
כל הכוחות שלי הלכו על העצבים היום שממשיכים עד לרגע זה
אין לי כוחות לוותר ואין לי כוחות לשתף כבר שיתפתי מלא היום ואין לי כוח להתפלל...
אני פשוט רוצה באופן מודע בכוונה להכעיס את עצמי ולסבך את עצמי עוד יותר מתוך העצבים האלה וללכת לשוטט...
מקווה שאלוקים ייתן לי כוח להתפלל אליו ולרצות לוותר ולעבור את זה .. רק להיום
אוהבים