מזדהה מאוד עם מה שנאמר לגבי שינוי התפיסה בזמן גל שמגיע . בהחלט גם אני מרגיש את זה - פשוט המוח משקר לנו.

אחי היקר אוהבים בע"ה יעבור לך היום בצורה קלילה!.

היום ה-309, וספירה משנית 36 ימים ללא שוטטויות או כניסה לאתרים.

אסירות תודה על יום נקי.. אסירות תודה שלא נסעתי לשוטט.. ולא ניצלתי הזדמנות שצצה להיכנס לאתרים.

אחרי גל שהתחיל לאט לאט ביום ראשון והלך ועלה עד שהגיע למה שנדמה כשיאו ביום רביעי-חמישי, לקריז מטורף ורצון עז לפעול על תאווה, עושה רושם שהגל התחיל בנסיגה.

עדיין קשה לי וגם היום עבר עליי לא פשוט עם הרבה מבטים והרבה ויתורים קשים על לפעול על זה תוך כדי..
אסירות תודה שהתמקדתי בדברים שאני צריך לעשות ואת הרגעים המתים מילאתי בשיחות טלפון לחברי תכנית.

שיא הגל והרגע המכריע ביותר עבורי היה דווקא אתמול בלילה.
אחרי שכבר כתבתי בפורום את סוף היום ואת האסירות תודה שבאמת תכננתי לסוע לשוטט ובסוף הלכתי לקבוצה הגעתי הביתה והרגשתי בטוח וששרדתי את היום הזה.
ואז צצה הזדמנות, הפלאפון הפרוץ שיש לנו בבית (אותו אחד שאמרתי לאישתי לחסום אותו עם סיסמא לפני כחודש) אותו "בקבוק" פתוח, זיהיתי שהוא ביד של הילדה והיא רואה תוכניות של פעוטות, והגיע הזמן שלה ללכת לישון וידעתי שיש לי פה אפשרות...
וכשהשכבתי אותה לישון לקחתי את הטלפון אבל לפני שאני סוגר אותו והוא ננעל שיניתי בהגדרות שלו (תוך כדי שהוא פתוח) שיינעל רק אחרי חצי שעה שהוא לא בשימוש במקום באופן מיידי..
להפתעתי זה לא ביקש סיסמא בשביל השינוי הזה (שאותה רק אישתי יודעת..) וככה תחבתי אותו לכיסי והלכתי להרדים את הילדה מתוך ידיעה שעוד רגע היא נרדמת ואני איתו בשירותים.

כעבור כמה דקות היא נרדמה.
יצאתי מהחדר שלה ועמדתי בכניסה לשירותים.. עם הפלאפון הפרוץ בכיס.. פתוח..
וחשבתי.. עצרתי לחשוב...
אמרתי לעצמי... אם אתה עכשיו נכנס בדלת והפלאפון איתך... אתה נכנס לדראון עולם... וכל ההשקעה שלך והויתורים של היומיים האחרונים וכל הפעולות שעשית הכל אתה מוריד באסלה... ואתה מכניס את עצמך לקריז מטורף עוד יותר ולסבל שיימשך הרבה יותר מכמה ימים... זה הויתור הקטן הזה שאתה צריך שעושה את כל ההבדל... ויתור קטן.. עזוב אותך... ותר... 

ובבגרות מדהימה הלכתי חזרה לסלון והחזרתי אותו לארון. ויתרתי.

במקום זה התקשרתי לחבר ולמדנו תניא ביחד בזום פרק שלם.

הלכתי לישון נקי ושמח. 
וזה מה שעשה את ההבדל...

והיום קמתי עדיין עם אובססיה ועם קושי ומצברוח ירוד.. אבל הרבה פחות מאתמול ומשלשום..
והיה לי יותר קל במעט לוותר על לסוע לשוטט במהלך היום. ולהישאר בחיבור.

אסירות תודה לאלוקים שנתן לי את הכוח ברגע הנכון לוותר... לא מכוחי.. לעשות את ההחלטה הנכונה שעשתה את כל ההבדל בין הודעה מסכנה ובוכה על קריז עכשיו אחרי שוטטויות וכו' לבין ההודעה הנוכחית.

אוהב אתכם ותודה שאתם איתי בדרך! שבת שלום ומבורכת לכולם.

מתפלל לקום ליום מחר יותר רגוע, ולראשון שיתחיל על רגל ימין. אמן.

וואו מדהים 
אתה מחזק אותי, 
תודה על השיתוף אני בטוח שזה לא תמיד קל וכייף, 
אבל כל פעם שאני נכנס לאתר אני מיד רץ לבדוק אם מתרפא כתב משהו, 
האותנטיות 
הכנות 
הראליסטיות
ובעיקר בעיקר 
הגבורה!!! 

תודה ידידי אתה מאוד מחזק אותי ! תודה רבה לך !

שתהיה שבת שלום ומבורכת

המתרפא שלא מתרפה...
גם אני ישר בכניסה לפורום בודק אם כתבת, או שומר את הריגוש הזה לסוף (קצת מזכיר לי בחינות מסוימות בשימוש בתאווה). שיהיה לכולנו שבוע טוב, מבורך וקל. 

וואו תודה רבה רבה לכם שוב! ממש מחמם את הלב לראות את זה.. ונותן מוטיבציה לחזור ולכתוב עוד..

את האמת שאני ממש מרגיש שאני מגזים לפעמים הן מבחינת הכמות שאני כותב והן מבחינת התוכן.. שאני משתף יותר מידי בשני המובנים... הפגם אופי של החוסר ביטחון והערכה עצמית נמוכה תמיד משחק תפקיד...
אז אסירות תודה באמת מקרב לב על המילים האלה מכם שמראות לי שזה בסדר.. שזה תורם לאחרים.. 

היום ה-311
38 ימים ללא שוטטויות או כניסה לאתרים..

הגוף רוצה את המנה שלו.. אם לא בנפילה לפחות קצת במבטים קצת אינטרנט סרטונים משהו..
האובססיה להיכנס לאתר מסויים שלא נכנסתי אליו כבר 39 יום גם מתרוממת.. מאוד רוצה להיכנס ולהביט.. "רק לראות אם יש משהו חדש"
חדש בוודאי יש.. רק לראות איזה דברים חדשים עלו לשם..

מתפלל לנכונות לוותר על ההצצה הזאת רק להיום. להתמקד בפעולות ולהישאר מחובר.

זהו ליל הטבילה של אישתי היום.. והראש מספר לי שאני יכול קצת "להתפרע" היום במבטים או פעולות תאווה.. כי בערב אוכל להוריד את הקריז בשימוש באישתי...

רוצה באמת לוותר על זה. לזכור שהשימוש באישתי הוא שימוש עבורי לכל דבר עם כל המשתמע מזה וכל התופעות לוואי של אח"כ..
רוצה לבוא לזה טהור ונקי וממקום של נתינה.

אם אני בא לזה אחרת, זה משפיע עליי לרעה.. מאוד לרעה..

לגמתי כמה מבטים בבוקר בדרך לגנים... ובחזור..
אסירות תודה שזה לא "תפס" אותי.. לא שיגע אותי ולא הכניס אותי למערבולת כפי שקרה ביום רביעי וחמישי..
אבל הקול הקטן בראש שקורא להיכנס וללכת למקומות קצת יותר מפורשים לא מפסיק..

עזור לי אבא לעבור את היום הזה בהצלחה. בלי לפעול על תאווה. בלי לאפס את הספירה המשנית ובטח לא את הראשית. עזור לי לעשות את הדבר שהוא הכי קשה לי שזה להתמקד בעבודה במשימה שלי. לסיים אותה. להתקדם הלאה. כשאני עובד ומחובר למשימה היום עובר בצ'יק ובלי מלחמות כמעט..
שם אני צריך את העזרה. בדיוק שם. 
תן לי להנות מהעבודה, מהדרך. להגיע בהשתוקקות בשמחה ובמרץ לעבוד ולא בעצלנות רק לשבת על הכיסא ולחפש איך להעביר את הזמן. אמן.

אוהבים ותודה שאתם איתי בדרך!!

כמו שכתבו מעלי, אתה באמת השראה, כי אתה מתאר את הדברים בכנות ובפשטות כמו שהרבה מאיתנו מרגישים ועוברים אבל לא יכולים לומר את זה מפורשות - ואתה באמת נותן תקוה שיש סיכוי להתרפא!
כל כך הרבה ניסיונות ועדיין נקי זה מדהים.

מתפלל עליך אחי!! יאללה שנעבור את היום הזה בשלום בעז"ה

תודה רבה רבה חברים, שוב!

אז מה יש לי לספר את היום.. ככה.. לסיכום איך עבר היום הזה..

אז היה יום לא פשוט בגדול... שכלל בתוכו 2 מעידות.

גיליתי שבעצם המשימה הנוכחית שלי בעבודה נתקעתי שם באיזשהי נקודה ממש לקראת הסיום שלה עם איזשהי בעיה שלא הצלחתי לפתור כבר כמה ימים..
בהתחלה השקעתי בזה את כל העוצמה אבל כשראיתי שאני לא מצליח התחלתי להיכנס לדאון.. ולא היה לי חשק יותר לעבוד על זה והתחלתי לברוח.

זה התחיל כבר ביום שלישי.. וזה מה שליווה את הקריז המטורף של רביעי וחמישי.. החוסר אונים מול המשימה הזאת בעבודה..

בחמישי בערב ביקשתי מחבר ותיק בצוות שמבין בנושא הזה יותר ממני עזרה, הוא נתן לי כיוון דיי בגדול ושלח אותי מעליו. לא הסתדרתי. ביקשתי שוב עזרה והוא אמר שהוא עסוק ושאדבר איתו בראשון.
תקע אותי עד ראשון..
היום הגעתי ובאמת שרציתי לעבוד ולא לשקוע שוב לעצבות ולשיעמום אז התקשרתי אליו על הבוקר. הוא סינן. התחלתי להרגיש שוב את הבעסה ואת הרצון לברוח. אסירות תודה שעשיתי שיחות לכמה חברים לא לפני שנכנסתי לאתר קניות כלשהו שפתוח לי ונכנסתי להלבשה תחתונה.. אסירות תודה שיצאתי מיד כעבור 10 שניות.. פחדתי מלהתדרדר למטה..
התקשרתי לשתף וזה דיי הוציא אותי מהמסכנות ומהריכוז העצמי, בצהריים התקשרתי שוב לחבר הצוות והוא אמר שהוא עסוק ולא יכול היום ושאדבר איתו מחר.

קיבלתי עצבים... כמעט שהתחלתי לצאת עליו... אבל עצרתי. סתמתי. חשבתי. וקיבלתי את רצון אלוקים. אמרתי לה' כנראה שזה רצונך. אני אעשה מה שאוכל וזהו.
המשכתי לנסות בכל מיני דרכים שלא צלחו, הלכתי לאכול צהריים וכשחזרתי חיכתה לי הודעה מהחבר צוות עם הפיתרון לבעיה.
אסירות תודה.

המשכתי להתקדם בעבודה וסיימתי את היום בצורה טובה. נסעתי הביתה כשאני מדבר עם חבר תכנית בטלפון תוך כדי הנסיעה.

כשהגעתי מתחת לבניין שלי, ראיתי מושאת תאווה. ה-מושאת תאווה.

ראיתי אותה עוד קודם, בשישי בצהריים ממרפסת הבית שלי בקומה 5.. ראיתי אותה צועדת למטה ברחוב יוצאת מגן השעשועים שיש לי מתחת לבית.. זוכר איך כבר באותו רגע חשבתי "וואו מה זה מאיפה היא באה?! מה זה יש לנו דברים כאלה ברחוב ולא ידעתי?!" ועלתה לי מחשבה בראש מהר מהר לרדת למטה עם אחד הילדים לגן השעשועים לצפות בה מקרוב.. אבל ויתרתי.

אז היום ראיתי אותה שוב.. מתחת לבניין יוצאת מגן השעשועים עם הילד שלה..

מושאת תאווה ב-ה הידיעה עבורי. כוכבת פורנו ממש עם כל המשתמע מכך. לא מחזה רגיל במחוזותינו..

איבדתי נשימה לכמה רגעים.. הלב התכווץ... הספקתי לשחרר לחבר שאיתי בקו שראיתי עכשיו מראה קשה מאוד ואני מת להסתובב חזרה ולחזור חזרה אליה והופס - השיחה התנתקה...
וכמו עיוור ישר עשיתי פרסה כדי לעבור לידה ולהגניב מבט טוב יותר.. ממוקד יותר..

הגנבתי מבט.. תוך כדי נסיעה לידה.. הלב נפל לתחתונים... זה הרבה יותר גרוע עבורי ממה שדמיינתי... זה כל הנתונים שמטריפים אותי לגמרי.. כל הנתונים.. כוכבת פורנו אמיתית אצלי בשכונה מה היא עושה כאן איך הגיעה לכאן?! 
עצרתי בהמשך הרחוב, על המדרכה, מתוך כוונה ללגום אותה היטב כשהיא תיכף ממש תעבור לידי בצמוד אליי..
התחלתי לרעוד מפחד.. מהתרגשות.. רואה את דמותה הקטנה מרחוק מתקרבת ומתקרבת פוסעת על המדרכה... עמדתי להתעלף מרוב התרגשות...
ובפנים קול קטן שצועק לי "אחיייייייי!!! תברחחחחח!!!" 
ידעתי שפה מתחילה ההתדרדרות שלי.... אז ברחתי. ברחתי כל עוד נפשי בי.
התיישבתי בפארק לא רחוק מהבית ולא מצליח להוציא אותה מהראש ורק מת לחזור לשם שוב לחפש אותה... מרגיש אדיוט דביל איך ויתרת על דבר כזה איך?!?!? זה פורנו חינם בלייב אמיתי מול הפנים שלך!!! פראייר!!!

אסירות תודה שבדיוק התקשר אליי חבר ותיק שאחראי על חברים חדשים שהפניתי אליו חבר חדש שיצר איתי קשר היום (שאסירות תודה ענקית בפני עצמה על זה....) והוא אמר לי שאני יכול לדבר איתו בעצמי  כיוון שאני מתפקד כ"מלווה חברים חדשים" באחת הקבוצות..
וגם שיתפתי אותו במראה שראיתי זה עתה, ובירכתי אותה מכל הלב.

מיד אח"כ התקשרתי לחבר החדש הזה לספר לו על הקבוצות וכו'.. נוהל חבר חדש מה שנקרא... והשיחה איתו, השירות הזה, פשוט הוציא לי אותה מהראש לגמרי.

אז זהו, מסיים את היום יחסית נקי.. עם 2 מעידות קטנות שהיה להן פוטנציאל הרסני עבורי אבל באסירות תודה שברגע האחרון אמנם הפעלתי שריר אבל הצלחתי לוותר...
זה רק מראה לי כמה אני לא חסין.. כמה בכל רגע אני יכול לאבד שליטה.. כמה חשובות הפעולות, והשיתוף, והחיבור הזה.. והשירות !

מתפלל לאלוקים לעוד יום נקי.. מודה לו על הסיעתא דשמיא היום בעבודה ובויתורים.

אוהב אתכם ותודה שאתם איתי בדרך.

מתרפא כתב on 21 יוני 2020 18:27:

אני מזהה פה את הבעייתיות של המכורים שבאמת ובתמים שמים את התאווה בצד לכמה ימים וניגשים מתוך רצון כנה ואמיתי לגשת לעולם ולהתמודד איתו, ואז הם מגלים שהעולם לא משתף איתם פעולה - נתקעים בעבודה, נתקעים בלימוד, נתקעים בכללי.
וקל להידרדר מכאן לכעס על אלוקים "תראה כמה התאמצתי לבוא לקראתך, ואתה מתעקש לתקוע אותי ולהרוס לי". ולחזרה לתאווה.

שנתקעים זה בעיה אמיתית. אפשר נניח לומר שפשוט צריך לאמץ מנטליות של "לא נורא אם נכשלים", אבל מה קורה אם זה כן נורא ? מה אם אתה עובד ויש לך דדליין ?
או מנטליות של "עשיתי כמיטב יכולתי", אבל אתה מכור - מכור לא עושה כמיטב יכולתו.
או מנטליות של "אני יילחץ ולכן אני יפתור את הבעיה", שזה אולי קצת עובד, אבל המחיר הנפשי של זה גדול.

בעיקרון קשה לי להבין איך להתמודד מבחינה אידיאולוגית עם מצבים שנתקעים. מה זה אומר שעליי לעשות ? מה זה אומר עליי ? תעלומה.

תודה על הכנות מתרפא.

רובין הוד, פגעת בנקודה שממש כואבת לי כמכור. באמת כשעזבתי את התאווה גיליתי כמה החיים שלי תקועים. אני מנסה לסדר את העניינים ולא מצליח, ומתסכול חוזר לפלסטר המוכר של התאווה, וחוזר חלילה. זה באמת פלונטר לא קל.

בעיקרון בתוכנית הצעדים אמורים ללמוד דרך חדשה להתמודד עם קשיים, אבל הדרך הזו דורשת הרבה זמן, הרבה השקעה, הרבה נכונות לעבור דרך דברים קשים והרבה התמדה. כמכור בכלל, וכטהרני בפרט, אין לי כל כך את כל הדברים האלה, וזה באמת מכניס אותי למילכוד לא פשוט. 

מאוד מזדהה ומבין אותך לגמרי היום מתרפא.

קצת להזדהות אשתף שהיום יצאתי לדייט עם בחורה בלב תל אביב, התברר לי בדיעבד שהרבה זמן הייתי תקוע בבית ולא התקרבתי למקומות האלה.
פתאום אני מסתובב וכל השילטי חוצות הענקיים עם תמונות תאווה מוגזמוות, מסתובב בקניון ומלא מסכים שמשדרים נשים בבגדים חושפניים ביותר במקומות הכי בולטים כאילו ממש משדרים סירטוני תאווה מכוונים.
נשים מסתובבות בשיא החושפנות דברים שלא זכרתי שעד כדי כך(אין צורך לפרט מידי..).
כל מלצרית שהייתי צריך לפנות אליה או לשאול סתם להכוונה ממש מתלבשת חושפת ונראית כמו כוכבת פורנו בקטע מוגזם כפשוטו (כנראה את הפירוט אני צריך לשמור לחברים בטלפון אבל הרעיון מובן..)
בקיצור היו מבטים ממש קצרים שלגמתי כבר בלית ברירה אבל לא ממש פעלתי על תאווה זה היה תקוע לי בתוך הפרצוף(ואולי פעם אחת הסטתי מבט קל להבין אם זה באמת עד כדי כך?!)

בקיצור, ואוו אסירות תודה שיצאתי נקי לגמרי אבל בתקופת קריז או באופן יומי אני לא מבין איך אפשר לחיות ככה. (למרות שבעבר לפני התוכנית לא הייתי נותן לזה משמעות ובכלל לא זוכר את ההשפעה של זה אבל כנראה עכשיו כשאני במודעות אפשר להבין איך דברים כאלו חילחלו ומובן איך לא הייתי מפוקח)

אוהבים

כשאני לחוץ בעבודה או סתם פגוע,מרגיש תקוע או משהו כזה, שהכל נערם עלי ואין אוויר-
המחשבה הראשונה פעם הייתה-הערב אני אתפנק על התאווה.
היום אני פשוט משנן לעצמי משפט חשוב בראש
"הדבר הכי חשוב בעולם כרגע זה המצב הנפשי שלי"
ואני מבין שאני צריך לעזוב את מה שאני עושה כרגע, לקום, לשתות משהו ולהרגע ואז לחזור לעבודה.
בדרך כלל אחרי שהלחץ נרגע-
גם הבעיות נפתרות ומתגמדות...
בהצלחה!

טהרני כתב on 21 יוני 2020 19:55:



כן אני מבין אותך.
הדרך בה אני פותר את זה בעיקרון היא להשים סינונים חזקים מספיק ככה שאני לא יכול לראות פוי' (פורנו), אבל גם לא לראות סרטים או לשחק במחשב וכו'.
הרעיון מאחורי זה הוא פשוט להרעיב את המוח שלי עד שהדבר הכי מעניין שיש בחיים שלו זה הדברים שאני צריך לעשות.
זה עובד, אבל בדיוק כמו 12 הצעדים - זה דורש הבנה והשקעה של זמן להבין איך לעשות את זה נכון.

היי
מזדהה עם כל מה שכתבתם.
אני מרגיש בתקופה האחרונה, את הקושי שבתוכנית 12 הצעדים.
הקושי הוא נפשי, מכיוון שאני מגלה שיצרתי לעצמי עולם משלי, שלא קשור למציאות, עולם של סבל.
אז למה קשה לשנות את העולם הזה?
אני חושב שכל כך התרגלתי לסבול, שאני מפחד ממשהו אחר.
המוכר והידוע עדיף מבחינת המחשבה שלי, על משהו חדש.
אני מתפלל לכח עליון שיעזור לי, זה בהנחיית הספונסר. עדיין לא הגעתי למצב של שלוות נפש, והראש בורח לפנטזיות.
תודה שקראתם