היום ה-385.
ספירה משנית 10 ימים נקיות משוטטות וכניסה לאתרים.
היום עבר עליי יום מאוד מאתגר נפשית.. רווי תהפוכות ועם הרבה הרבה דאגה מהעתיד..
דברים שקשורים לשלום הבית, לקשר הזוגי עם האישה.
אני מרגיש שזה כ"כ ארוך שאני לא יודע אפילו מאיפה להתחיל...
אבל אני מרגיש שאני חייב לשתף את הדברים כל כולם כל פרט ופרט כדי להשתחרר ולמסור באמת לאלוקים.
במיוחד כי אני לא רוצה לחזור לשם.. לנפילות לשימושים.. וזה בדיוק מה שיקרה כי אני באמת חווה את אחת הנקודות הכי קשות ומפחידות ומלחיצות בחיים שלי.
זה התחיל כבר אתמול בלילה. אחרי עוד בעסה שקיבלתי ממנה בצורת דחייה וחוסר רצון להיות איתי, ובבוקר היא קיבלה מחזור.
התבעסתי מאוד.. לא כי רציתי יחסים בצורה נואשת.. למען האמת בכלל לא היה בא לי.. אבל כן רציתי להיות מסוגל שהיא תהנה מהתהליך גם לפחות פעם אחת לפני שהיא מקבלת מחזור.
היא לא רצתה.. ובבוקר באה לי עם הבשורה.
אח"כ היא אמרה שהיא קבעה לנו בייביסיטר ושהיא רוצה שנצא בערב לנמל קצת למסעדה.. וכולה הייתה נרגשת.. ואני בתוך תוכי כועס.. עצבני.. מלא טינות.. מבועס.. מדוכא.. חסר כל חשק לשהות במחיצתה דקה נוספת.. מת להגיד לה לא בא לי לצאת איתך "אני לא במוד", כמו שהיא אמרה לי אתמול בלילה כשרציתי שנהייה ביחד... להחזיר לה.. לנקום בה..
לא אמרתי כלום אבל הבעסה שלי הייתה ניכרת היטב על פניי...
היא ניסתה לעודד אותי להגיד לי אל תהיה מבועס ממש לפני שיצאתי מהבית.. כולה עוד שבועיים.. ואמרתי לה שזה עוד שבועיים שלמים להיות בהרגשה המבעסת הזאתי ולא בגלל שאני רוצה יחסים בכלל.. ויצאתי עצבני מהבית..
למטה בלובי של הבניין הספקתי להסריט עם הפלאפון מושאת תאווה רצינית שיצאה מהבניין. ואח"כ לחפש אותה ברחוב עשר דקות.. ובעבודה שוב פעלתי על תאווה כשעצרתי להביט על מישהי שיצאה מהמעלית. הראש כבר התחיל למכור לי להשתמש לברוח...
אסירות תודה שהתפתחה בינינו שיחה בצהריים ופתאום הכל הסתדר ונהפך לחיובי.. ושמחנו שאנחנו יוצאים בערב והכל נתהפך לטובה.
אבל כשהגעתי הביתה הייתי מרוסק ... גם נפשית הרגשתי שכל הבעסה והדכאון והפחדים חזרו לי... וגם עייפות נוראה שלא יכלתי לעמוד על הרגליים..
הלכתי להשכיב את הילדה לישון ונמנמתי. כשהיא ראתה שהלכתי לישון היא התבעסה.. עוד שעה יוצאים ואתה ישן??
קמתי כבר עצבני התארגנתי, היא לא הייתה מרוצה ממה שאני לובש ושוב התחלנו לריב...
בסוף הבייביסיטר הגיעה וממש יצאנו בכוח..
החלטנו לא ללכת לנמל כי כבר לא שווה ואין מצברוח אז סתם הלכנו לשבת בפארק אני והיא כשהמצב וההרגשה בינינו ממש ממש לא טובה.
פחדתי מלהתחיל שיחה על הנושא... פחדתי שוב שזה יביא אותי למקומות האלה הלא טובים... אבל כבר לא יכלתי לשבת לידה בשקט הנוראי הזה ולנסות לדבר על שטויות כאילו הכל בסדר בינינו ולהתעלם מהחור השחור הזה שמרגיש שנפער בינינו בשבוע האחרון...
אז פתחתי על זה שיחה.
דיברנו ופתחנו.. וכל אחד הציג את הצד שלו.. וקצת נכנסו גם לדברים של ריבים בינינו ועצבים ודיבור לא יפה וכל מיני דברים שאני שמח שדיברנו עליהם...
אבל היא אמרה גם מהצד שלה את הדברים שמפריעים לה והרגשות שלה..
והיא אמרה שקשה לה עם כל כך הרבה דברים שנובעים מההתמכרות שלי שהיא לא רוצה להגיד שוב כדי לא לפגוע בי... אבל שזו הסיבה שכבר לא בא לה יחסי אישות איתי.. ושגם כבר הפעמים שהיא עודה ומתאמצת זה יותר בשבילי ולא כי היא רוצה או יש לה חשק...
היא אמרה שהיא תמיד בחיים הייתה חזקה נפשית.. אף פעם לא הצטרכה טיפול או פסיכולוג והיא עברה כמה דברים קשים בחיים... ופתאום אני בא לחיים שלה ונכנס ומקימים משפחה ומביאים ילדים ופתאום בגללי עכשיו היא צריכה ללכת לטיפול?? כדי שהיא תוכל ללמוד לשים את כל הרגשות האלה שצפים לה בצד ולנהל מערכת נישואין נורמלית??
היא אמרה לי שהיא בריאה בקטע הנפשי ולכן לעולם לא תוכל להבין אותי.. ואני לא אוכל להבין אותה..
ועוד מלא דברים שמפאת קוצר הזמן וכבוד המקום אני לא אפרט...
אבל זה דברים שלא היה קל לי לשמוע...
היא לא אמרה שעכשיו אז זהו והיא עוזבת... להיפך.. אני מבין שהיא לא הולכת לשום מקום כי היא לא רוצה להיפרד והיא מוכנה להישאר איתי גם בחיים כאלה של בעסה וסבל ועבורה ובלי יחסי אישות אפילו.. היא מוכנה לחיות עם זה ולא תפרק את זה.. אז מצד אחד זה מרגיע אותי..
אבל מצד שני.. כואב לי.. כל כך כואב לי..
עליה.. עליי. מרגיש רע שהכנסתי אותה לזה.. בעל כורחה...
היה משהו שהיא אמרה אני לפעמים אומרת לאלוקים מה עשיתי שאני צריכה לסבול מהדבר הזה? למה עשית לי את זה? למה חיתנת אותי עם אחד כזה שלא אבין אותו והוא לא אותי? ואותו למה חיתנת איתי?? היית מחתן אותו עם אחת כמוהו שתבין אותו וכו'...
שוב.. נורא כאב לי לשמוע את הדברים האלה...
אפילו שהיא לא הולכת לשום מקום... (לפחות לא כרגע.. אבל הפחד שזה עלול להגיע תמיד יקנן לי שם עכשיו) אבל זה גרם לי להבין שבדיעבד היא לא הייתה מתחתנת איתי...
ובדיעבד אם לא היו לנו ארבעה ילדים זה גם היה מסתיים כנראה בשבועות הקרובים...
ומי יודע אם לא יעבור הזמן והיא תתגבר על אותו פחד שמשתק אותה מלהתגרש ותרצה להיפרד?...
וגם אם לא ניפרד....
איך אפשר להמשיך לחיות ככה?
שאלתי אותה אז מה נעשה? מה את מצפה ממני? מה היית רוצה ממני?
והיא אמרה בהכי נונשאלאנט שלה - כלום.. נחכה שיעבור לך ושתחלים וזהו.. עד אז אני אצטרך לחיות ככה עם הרגשות הלא טובים האלה....
לא אמרתי לה.. אבל מי אמר שזה אי פעם יעבור? מי אמר שלא אפול מחר?... שלא אחזור חזרה לקלחת הזאתי?...
נשארתי עם המון המון שאלות פתוחות והמון המון כאב בפנים... אני שמח באיזשהו מקום שעשינו את השיחה הזאת כי זה ישב שם ורתח ורתח עד שהסיר עמד להתפוצץ...
אבל קשה לי מאוד עם הדברים שנאמרו. עם הכאב שאני גורם וגרמתי במעשיי. לה ולי..
התכנית לימדה אותי קודם כל לקבל את עצמי.. עשיתי זאת היטב עד השלב הזה בחיי.
אבל אני פשוט לא מסוגל מול אישתי לעמוד מולה ולהגיד לה - זה אני. יש לי מחלה ולא בחרתי אותה. תתמודדי. תעמדי לצידי.
לא מסוגל ולא חושב שזה גם פייר להגיד לה דבר כזה...
מה שכן התכנית (וגם החזרה בתשובה) לימדו אותי שעליי למסור את הכל לאלוקים. את הפחדים את הדאגות וגם את התוצאות.
הכל ממנו יתברך והכל לטובה. שום דבר ממה שקרה עד עכשיו לא קרה בטעות וגם שום דבר שיקרה לא יקרה בטעות.
אני רוצה להתפלל לאלוקים בנוכחות כל חברי הפורום המכובדים:
אלי,
עזור לי למסור את רצוני אלייך. למסור לך את חיי. למסור לך את כל הפחדים והדאגות. להשתחרר מהלחץ ומהרצון הראשון האדיר שמתעורר אצלי קודם כל לפני הכל של לברוח! לברוח מיד לתאווה. לברוח מיד לשימוש! עזור לי להשתחרר מהרצון הזה. להבין שזה לא פתרון עבורי. להבין שהבריחה הזאת מהכאב ומהפחדים ומהדאגות היא היא הסיבה היחידה שאני נמצא במצב הזה מלכתחילה! ששימוש רק יזיק עוד יותר! בלי שום קשר לעובדה שאם אישתי תדע או לא תדע... פשוט כי זה יעשה אותי שוב חסר אכפתיות כלפיה. יוריד לי את הרצון להשתנות. ויגרום לי שוב לחזור למקום שאני לא מתמודד עם הצרות בחיים ורק בורח ובורח ובורח.
אמן.
אוהבים ותודה שאתם איתי בדרך.
אז נכון להיום (ב-24 שעות האחרונות) :
פעולות: כתיבה בפורום. שיחה עם הספונסר. 6 שיחות טלפון עם חברי תכנית. קבוצה טלפונית.
מספר מעידות: 2
קושי: 3