יום שש עשרה

בצהרים כתבתי תגובה ארוכה שנמחקה לי ואז שטף היום בקושי נתן לי זמן להתפנות לכתיבה. רק עכשיו בסוף היום , אני ניגש מתוך מחויבות לכתוב .

בשורה התחתונה לא הפעלתי לחלוטין את הסינון בטלפון וזהו כישלון ואי עמידה בהתחייבות שהבטחתי לעצמי.

מצד שני , עשיתי צעד קדימה . התקנתי את הסינון אך כדי להפעיל צריך שם משתמש וסיסמא שאליהם איני רוצה גישה והם לא אצלי. אאז נאלצתי להמתין עד שאפנה למי שש בידו את שם המשתמש והסיסמא שיפעיל אותם על המכשיר שלי . בתקווה שמחר כבר אוכל לעשות את זה.

היום, הלכתי בבוקר בעיר עם אשתי . העיר הייתה שטופת שמש וכטבע הדברים נאלצתי לעיתים ללכת כפוף כנועץ מבט ברצפה.

חשבתי לעצמי , מישהו מן הצד שיראה אותי כעת יחשוב וודאי - איזה אדם שפוף וכפוף  . הולך מכווץ עם הפנים לאדמה.

והאמת היא שאותו האדם מן הצד יהט צודק לחלוטין. שהרי מול היצר אני אכן כפוף ומושפל. ומה אעשה ולא אחטא כשהוא נוכח עימי בכל צעד ושעל. איני שווה לכוחי הטבעי .
רק כשהוא אינו נוכח , בחסד ה' בעשייה, ביצירה , בלימוד אז אני מעז להרים ראש אך כשהוא נוכח , אני נעשה עני כפוף למולו ומייד אני בורח ממנו.

בתיאוריה של חווית היופי , ישנו מושג של ריחוק נפשי  . ריחוק נפשי משמעו שאנו חווים חוויה אסתטית כשאנו רחוקים מן הנושא של האמנות. כשאנו משעים את עצמינו מלפעול עליו, כשאנו שוהים באוויר וכמעט בוהים בו במעין סטאזיס , קיפאון אזי אנחנו מאפשרים את החוויה החמקמקה של היפה , כאדם הבוהה מרותק ומוקסם בסערה ערפילית בלב ים.

אילו היינו יכולים לחיות ככה מול מושאי התאווה שלנו ... נקיים מכל השתמשות לפעולה עליהם. אילו היינה יכולים להישאר נקיים ותמים ככה . אזי , ככל הנראה לא היינו נופלים , היינו כמעט למלאכים. אבל ככל הנראה אין זה רצון ה' והוא רצונו שנוכל להשתמש באדם אחר , שנוכל לראות בזולת כלי למילוי הצרכים שלי  , כאילו הוא אינו אדם לעצמו. וה' יתן הכח  להילחם ולהמשיך.

לילה טוב ותודה למגיבים !

יום שש עשרה והלוואי שיבוא 17

אוהבים! כתיבה מדהימה ממש נהניתי לקרוא!

מזדהה עם כל מילה.

שיהיה המון בהצלחה !

יום שבע עשרה

תודה רבה לכם מעומק הלב שאתם מעבר למחזיקים , מעניקים לי את המתנה של השתתפות, שאיני לבד . זה שווה הכל  .

לבינתיים אני ממשיך להחזיק מעמד וממשיך בדרך הטובה בעזרתו . היום הקשבתי לכמה הרצאות נחמדות.

למדתי על ההבחנה שבין סבל לכאב : הכאב הוא תוצאה של השהות בעולם . הוא יכול לנבוע מיתוש שלא מפסיק להטריד , מהגוף המלא כאבים , מהאנשים סביבי הפוגעים בי . אנו חווים את הכאב כאובייקטיבי .סבל לעומת זאת הוא התגובה הוסבייקטיבית שלנו לכאב : האשמה עצמית היא תגובה המכוונת לכאב . הסבל פרדוקסלית , אמור להוות פיתרון למצוקה ובמקום זאת נעשה סבל ומגביר את הכאב .
רכיב חשוב בסבל הוא בריחה למה שראיתי מכונה אורות כוזבים (אצל פרופסור נתי רונאל) . יש להתנהגויות מסויימות רכיב של אור מדומה האמור לפתור כאב אך הוא רק מעורר סבל. עד שהסבל עצמו נהיה בלתי נסבל.
התמכרות הוא שלב נוסף : חל עיוות בחיים שלי ומושא ההתמכרות נהיה הצורך הבסיסי ביותר.
כביכול הקב"ה לא מפסיק לעורר בנו את הדרך הבריאה והאמיתית ( אם יש בנמצא כזה ...) לחיות . אני לא בטוח. אם כל ההמשגות הללו נכונות , יש בי תמיד פחד מתיאוריות שיושבות בדיוק רב על העולם. אני הולך נותן אמון בתיאוריות צנועות שלא מתיימרות לפתור את בעיות החיים באופן מוחלט אלא ללמד אותי לחיות עם כאב. וזאת לבד מהקב"ה , אשר לא ידח ממנו נידח . אבל לכל הפחות הן מועילות עבורי וצריך איזה לפיד שיאיר את הדרך בתהומות הלב .

איני יודע מה יש ברגע זה או אחר בהיסטוריה שלי שעברתי שינוי (צעיר ודל בימים ) כזה אחרי תרדמת ארוכה , יש בזה חסד שמיימי. אך בכל אופן יש בזה גם בחירה שלי . 
"בוא ואראך מקום שארץ ושמים נושקים זה לזה."  אך אני חושש שכמו רבה בר בר חנה אשאיר את סלי ברקיע ואחזור ולא אמצאנו , כי 'גלגל סובב הוא בעולם' . איני רוצה לעזוב ואז לחזור בעתיד. אך גם אם נגזר עלי כך , כל מה שאמיתי הוא בעל ערך גם אם הוא מתגשם באופן זמני דווקא בגלל שהוא נצחי.

תודה לכם חברים יקרים.
רק להיום.

יום שבע עשרה והלוואי שיבוא 18.

כל הכבוד על הפעולה המחלימה!! פעולה גדולה וצעד ענק לכיוון ההחלמה ולרצון אלוקים.


ברור שלא היה קל היצר תוקע מקלות בגלגלים בכל הזדמנות..

אוהבים כל הכבוד!

יום שמונה עשרה .

תודה  על התגובות המחזיקות ומחזקות . 

עוד יום רק להיום . היצר אורב מאחורי כל פינה. יש את השיר של רחל המשוררת : פגישה, חצי פגישה,
מבט אחד מהיר ... - זה די ושוב הציף הכל,ושוב הכל הסעיר.
אף סכר שכחה ,בניתי לי מגן, הנה היה כלא היה. ועל ברכי אכרע
על שפת אגם סואן לשתות ממנו לרויה.

זה כל מה שצריך, חצי פגישה ,מבט אחד מהיר. משתדל שלא לשקוע בתוך המלחמה והמאבק יותר מדי, כי תמיד נותרים עקבות בנפש.

הסינון כל כך הרמטי שלבינתיים לא מצליח להפעיל את האפליקציות הסטנדרטיות , מה שגם מהווה חוויה מעניינת.

טוב לדעת, שיש אנשים שהגיעו לארץ המובטחת במסע הזה, שהם מנופפים בשלום מן הצד השני . עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה.

די באור מועט אך אמיתי כדי להבדיל בינו לבין האור הכוזב , המלא ברק חיצוני של התאווה.

שמונה עשרה יום. איך יודעים אם מספר הוא הרבה או מעט ? 1000 זה הרבה ? התשובה הפשוטה היא שתלוי למה. לגרגירי חול , זהו מספר מועט , אך לקבוצת אנשים מדובר במספר מכובד.

18 עשרה יום . מן הפרספקטיבה של החיים , מדובר באבק חולף של מאגרי הזמן . אך מי שרק התחיל למנות את ימיו באמת , הרי הוא חי רק 18 יום ולא חי-מת אלפי ימים אחרים . וכל יום כזה הוא ברכה גדולה.

18 יום והלוואי שיבוא תשע עשרה.

יום תשע עשרה .
רבע לפני השבת, אחרי הלחץ וההכנות.
עדיין אתכם .
שתהיה שבת שלום .

יום תשע עשרה והלוואי שיהיה עשרים.

יום עשרים .

במיטה,  רגעים אחרונים של היום.

שוב מגיע ללא פניות רבה לכתוב . שוב משתדל לשם השיתוף והחדרת המסר לליבי .

יום  עשרים והלוואי עשרים ואחת.

יום עשרים ואחת
תודה המשתוקק !

חשבתי היום על המושג של משמעות החיים. אני זוכר , בתקופות חשוכות יותר , כיצד השאלה התעמרה בי .
מה הטעם , מה התכלית . וכי ככה אני אצא מהעולם , כמו שאני עכשיו . הרגשות של חוסר משמעות הן כמו ערפל . הן סבבו סביבי , אך הותירו לי להתנהל בעולם . אך לאורך כל הזמן מ'אחורי הדלפק'  עטפה אותי תחושת נלאות , באנגלית אומרים לפעמים גם numb . הרגשות שהרגשתי היו דלים, חסרי עומק וצבע. כמו לחיות בעולם דו ממדי. העולם נראה כמו ציור אבל חסר את העומק שלו , את החדירה , וסליחה על המיסטיות, לחיים עצמם . הרגשי כאילו איני חווה אותם מפץבפנים אלא פועל כמו אוטומט, כמו מכונה.

ומה השתנה ? הכל . אבל לא בגלל שמצאתי תשובה . מתברר כי עצם העלאת השאלה בתוכי היתה כנראה סוג של מחלה . היא הייתה תוצאה  ,מסקנה של מה שעבר עלי. של הבריחה. בשלושה שבועות אני חופשי מההרגשות הללו ואני חופשי מהם מבלי להרגיש זאת.

אני כמובן כועס ומאוכזב , וחסר סבלנות ועצוב. אבל באופן שונה. כמו בסרטון שהיה פה באתר (ואולי עדיין) של חיים בשחור ולבן וחיים בצבע.

זה לא מסעיר ולא פנטזיה. אבל , לפעמים צריך להיות מודע למתנות השקטות והגדולות . 

עדיין ממשיך, נכנס לבידוד של שבוע עם אשתי והילדים בחסד ה'. היו לי תוכניות גדולות של לימוד ועשייה. אבל הילדים והבית הן מגנט לכוחות שלי . אבן שואבת לשאיפות שלי , משתדל לקבל זאת באהבה .

תודה לכולם , פה ובפרטי. 
אוהב.

יום עשרים ואחת והלוואי 22.

אמןן אוהבים והמון בהצלחה בבידוד !! 

וגם לא בבידוד

יום 22

תודה על התמיכה אהובים .

יושב לכתוב אחרי יום עמוס ומלא בעשייה. היום הרגשתי תחושה מוזרה, שלא זוכר כמותה בעשור האחרון . הרגשתי טוב . אמרתי לעצמי, איזה טוב עכשיו . מרגיש בירח דבש , שיעבור מן הסתם כטבע העולם (וכמו שקרה לי אינספור פעמים),. אבל יחד עם זאת, זה עוד פה והאם חלק אינטגרלי מכל הרגשה טובה היא התקווה שתחזיק לנצח ?

ברוך ה' שחסדו גבר עלינו כי לי וודאי לא מגיע דבר. וברוך ה' עליכם שאם ככה מרחוק אני מרגיש אתכם איתי, בטח להיות אתכם יחד בטלפון או בקבוצה חיה , זו תחושה שאשמח לחיות. 

מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי ? אוכל לשאת את הישועה שלי על נס , שאם יש מי שרואה , שידע שזה אפשר . אולי לא לנצח , אולי לא מושלם אבל  באופן הכי אמיתי שניתן . אפשר להתקרב חזרה לחיים , לקב"ה . אפשר להרגיש שוב. זה אמיתי.

ועד שזה  יגמר, אין ערוך לכם ימי אור כאלו אל מול ימי העולם הזה. לא מדובר באיזו אקסטזה אם כך זה נראה , אלא לשקט פנימי שמזדחל ויושב בבטן כמו אחרי מרק טוב ומזין.

יום 22 והלוואי שיבוא 23.

כן יהי רצון, ונאמר אמן!

יום 23

יום לא פשוט. פגמי אופי רבים צפו מעל פני השטח. השתדלתי להירגע ולשמור על נקיות פנימית.

שה' יעזור , ברוך ה' הכל טוב לבינתיים.

בברכה לילה טוב
יום 23 והלוואי שיבוא 24

יום 24

המשתוקק , גיליתי בהחלט גם צדדים טובים . הייתי מודע , שזה חדש יחסית . הרשתי לעצמי לאמר שאני עצבני ועייף ושאין לי עוד טיפת כח. זה הרגיע אותי ונתן לי לשחרר אוויר .

אני שוב מגיע לערב כדי לכתוב ומעיינות הכתיבה שלי סתומים. אין לי משהו מיוחד לשתף מעבר לקושי שגדל ביציאה החוצה.  יש גם ימים כאלה. מרגיש שהכתיבה היומית משאירה אותי מחוייב.

שיהיה ערב טוב .
יום24 והלוואי ש25 

קראתי עכשיו כיוון מעניין באחד היומנים הותיקים פה ( מרתק לקרוא יומנים שאנשים כתבו מלפני 6 שנים ומעלה ) .

אני מרגיש שאחרי השחרור מהעומס  הכבד של התאווה , מתעוררת בי היצירתיות , הכתיבה , השמחה , החיוניות , הזוויות של הרגשות. הכל חוזר להיות חי . ההנחה שלי הייתה שמשהו משתחרר פה בעקבות הסרת העל של התאווה. וזה נכון . אך יחד עם זאת , מה שחודש לי ביומן , וניכרים (בליבי) דברי אמת הוא, שמה שדווקא מחסום היצירתיות הוביל לחיי טינה ומשטמה. האדם חי באופן כזה שהוא יצור יוצר. הוא נועד להקסים את הדברים , למצוא בהם חיים חדשים - 'גם את העולם נתן בליבם' , לנשוף אוויר חדש בכל נשימה. אך , כשהמומנט הזה נתקע , כשהוא עצור וחבול, נוצרת משטמה בנפש, כעס פנימי , קדרות ועצבות. מה שמוביל לעצב אינו דווקא החטא, אלא ההיעדר של היצירתיות שהוא גורם.

זהו מבט כל כך יפה ומעורר בעיני על חיי הנפש שלנו . הכאב מתחיל מהאור המבקש להיחשף . לרע אין כל כוח מצד עצמו , כוחו תלוי , נסמך , על היעדרו של הטוב.לכן , יאוש אמיתי הוא נדיר , לכן אני חוזר ונלחם. כי יש בתוכי תנועה עצורה ששואפת לזרוח ואני משוך כלפיה כפי שאני משוך אל התאווה.  מה שעלי להפסיק לחשוש ממנו אינו החושך , אלא האור. הכאב שהאור יכול להיחסם. שהנקודה הפנימית שלי, כל מה שהוא  ב'גוף ראשון' , שהוא האופן הבלעדי ובלתי ניתן לשחזור של איך שאני חי את חיי, אולי לא תאיר. 

לא אתן לה . לא היום.