ברוכים הבאים, אורח

כותב בפעם הראשונה בחיים
(0 צופה) 

נושא: כותב בפעם הראשונה בחיים 7818 צפיות

תגובה: כותב בפעם הראשונה בחיים לפני 3 שנים, 1 חודש #134485

שבוע טוב חברים,
 ברוך ה' עוד כמה ימי נקיות בדרך לתשעים הראשונים,
שבת מיוחדת עברה עלינו, מחר בעזרת ה' אוכל להוסיף ולחדש קצת.
תודה רבה אלי שומר על הדברים המחזקים, תודה רבה.
עד כאן להיום,
המתגבר

נקי רק להיום

מה עם מחר? נדבר על זה מחר...

תגובה: כותב בפעם הראשונה בחיים לפני 3 שנים, 1 חודש #134509

שבוע טוב מתגבר הגיבור!
ב"ה זה בהחלט משמח לראות חבר שמתקרב אל 90 יום, בהצלחה רבה אחי ביישורת האחרונה.
תודה רבה על הכתיבה היפה ועל התובנות המעשיות שעולות מן השיתוף.
מזדהה ומכיר מקרוב תחושות ומחשבות שהעלית על הכתב, תודה לך על הכנות אחי היקר.
מאחל לך שתמשיך להצליח בעז"ה ולחזק את כולנו.
חזק ואמץ חבר יקר.

תגובה: כותב בפעם הראשונה בחיים לפני 3 שנים, 1 חודש #134510

  • קדימה
  • רצף ניקיון נוכחי: 371 ימים
  • מנותק
  • דירוג פלטיניום
  • הודעות: 494

כל הכבוד חבר על הגבורה,
תמשיך להשקיע לשתף,
לחזק את כל חברי הפורום,
להתקדם הלאה,
אוהבים,
ותודה על הכל,
קדימה.

תגובה: כותב בפעם הראשונה בחיים לפני 3 שנים, 1 חודש #134513

  • זעיר אנפין
  • רצף ניקיון נוכחי: 13 ימים
  • מנותק
  • דירוג זהב
  • הודעות: 238

בס"ד

שלום מתגבר יקר,

מעריך מאוד. מזדהה עם הדברים.

אני גם מתלבט לפעמים עד כמה נכון להיות עסוק במלחמה בתאווה ובענפיה, לכתוב, לקרוא לשתף, לפעמים אני קורא משהו ואומר לעצמי: "טוב זה לא הסיפור שלי אז למה זה היה טוב?..." לפעמים מרגיש שעדיף להיות בשטף העשייה, בחיים עצמם, בבריאות שלהם ובעומסים שלהם ולהיות חזק. 
מצד שני אני נפגש פה בפורום הזה בכוחות שבעצמי לא הכרתי ולא מצאתי. חברים ששומרים על נקיות למשכי-זמן לא נתפסים, חברים שמשתפים כשהם בקריז, חברים שכותבים "נפלתי" ומקבלים חיבוק ותמיכה וקמים וממשיכים.

את זה אני לא הצלחתי לעשות לבד. אז אני פה, מחזיק חזק ידיים עם כל מי שמוכן לתת לי יד, עד להודעה חדשה...

שבוע טוב ויציאה לחירות שמחה ומוצלחת לכולנו...

תגובה: כותב בפעם הראשונה בחיים לפני 3 שנים #134537

ערב טוב לכולם,
ואווו איזה יום עבר עליי.

הכל התחיל בשבת עם חרדות מצד האישה שיש לה איזה מחלה. ואז היום בבוקר הכל התפוצץ לי בפנים שהיא החליטה שחייבים לראות רופא מיוחד דחוף.
מהבוקר מחפשים תור, אח"כ נוסעים עד לעיר שיש בה תור פנוי לעשות צילומים, ואז חוזרים הביתה מארגנים את הילדים ובערב נוסעים שוב לעיר אחרת כדי שהרופא יבדוק את הצילומים.
בקיצור הכל תקין ברוך ה', היה אווירה טובה וניסיתי לגרום לה אושר בתוך כל המצב הזה.
אבל אני, קורס. עוד יום עובר בלי לימוד תורה בלי תפילות כמו שצריך בלי זמן להיות כאן בפורום, בקיצור בלי הרבה דברים שתכננתי שיתקיימו.
עוד פחות משבוע פסח ואני אנא אני בא?
אחרי ששפכתי קצת את ליבי, אומר שלפעמים המצבים האלה מלמדים אותי שככל שאני יותר עסוק וכל כך עייף אין לי מחשבות על התאווה.
אולי הקב"ה שולח לי בימים קשים את כל האילוצים הללו כדי להקל עליי את המאבק בתאווה.? אולי..

זעיר אנפין היקר אני מסכים איתך שהשיתוף והחיבור לאנשים כאן מועיל ואין לי ספק בזה.
ההתלבטות שלי הייתה בזה שהכניסה לפורום והקריאה והכתיבה באה על חשבון לימוד תורה נקי. ואני מתלבט האם לא היה עדיף בזמן הזה כבר לשבת וללמוד?
התשובה שלי כעת היא שעד עכשיו זה מה שבחרתי ולא הצלחתי להישמר יותר מ11 יום, אז כנראה שההתעסקות הזאת מועילה לי, אבל עדין יש את הספק הזה...
תודה לכל החברים על העידוד והתמיכה, אתם לא מבינים כמה זה חשוב לי...

תמו כוחותי ליום זה, רציתי לכתוב עוד הרבה, רציתי לשתף אתכם בחידוש מופלא שראיתי בשבת בספר נתיבות שלום, אבל פשוט אזל המצב והדלק... מקווה שמחר בבוקר אמצא את הזמן להוציא את זה לפועל...זה חידוש מופלא בעיניי לנו המכורים בעבודת ה'.
לילה טוב חברים,
המתגבר

נקי רק להיום

מה עם מחר? נדבר על זה מחר...

תגובה: כותב בפעם הראשונה בחיים לפני 3 שנים #134547

עייפות עייפות אבל חזרתי למלא את חובתי.
הגעתי למיטה ואשתי כבר נרדמה, אז החלטתי להשקיע עוד כמה דקות וללכת לישון מתוך דברי תורה.
האדמור מסלונים על הפרשה שקראנו שהשבת מביא את עניין הקורבנות וכותב שהכל עניין של כוונת הלב של האדם.
הוא שואל שאלה מדוע דווקא במנחה, כלומר בקורבנו של העני, מופיע הביטוי "נפש" ואילו בשאר הקורבנות לא מופיעה. ועונה על פי המדרש שאמר הקב"ה שהעני הזה שמביא את כל מה שיש לו, זה כאילו הוא מקריב את עצמו, את נפשו בקורבן הזה.
בהמשך מביא את הפסוק לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, ה' אלוקיו עמו וכו'. וכתב אם אנו אומרים שהקב"ה לא רואה את האון שלנו (את החטאים שלנו) אז זה כאילו אנחנו אומרים שהקב"ה הוא ותרן.
ומיד הוא מסביר שאין זה המצב, אלא התורה מביאה ישר את המשך הפסוק- ה' אלוקיו עמו. כלומר גם כאשר יהודי חוטא, ה' נמצא עימו. איך אתם שואלים? הרי הוא חוטא? אלא שביחד עם מעשה החטא ליבו של היהודי נשבר בקירבו והוא לא מבין איך עשה זאת נגד רצונו של ה'. ועל און כזה, על חטא כזה, שה' אלוקיו עמו, הקב"ה באמת לא מביט.
ומכאן לפסח. כתוב שהקב"ה הוציאנו לא על ידי מלאך או שרף, אלא הוא בעצמו.? ומדוע?
כי מלאך ושרף מסתכלים על המעשים. הם רואים שהללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי ע"ז, ולכן אין סיבה לגאול את אלה. אבל הקב"ה הוא רוצה את הלב. את הלב הנשבר והנדכה. הוא רואה פנימה אל הפנימיות של היהודי ושם הוא רואה נשמה טהורה, שלא קשור אליה החטא.
וכאן אנו חוזרים לפרשתינו פרשת הקורבנות, אפילו שהעני נותן רק מנחה שזהו הקורבן הפחות ביותר, כלומר בצד המעשי זה משהו מאוד פשוט, אבל היות ובפנימיות זה כל מה שיש לו, אז דווקא שם נחשב כאילו מקריב את נפשו.
שבעזרת ה' נזכה להמשיך לתת את נפשנו לריבונו של עולם, ונמשיך לקבל את השגחתו עלינו, הוא ולא שרף.
לילה טוב 
המתגבר

נקי רק להיום

מה עם מחר? נדבר על זה מחר...

תגובה: כותב בפעם הראשונה בחיים לפני 3 שנים #134589

פסח פסח פסח...
בתוך כל הנקיונות והמחשבות שרצות על פסח, עלתה לי מחשבה על קטע מההגדה.
המגיד נפתח בתחילה היו אבותינו עובדי עבודה זרה.
ואווו מה זה הפתיחה הזאת.? אני מחנך את הילד שלי על אברהם אבינו הצדיק ששבר פסלים והתרחק מעבודי זרה, על יעקב שנשמר מלבן הארמי ומהשקרים ואני מלמד אותו שהם היו אבותינו.
ופתאום באה ההגדה בחג החירות, ומספרת סיפור שאולי קצת שכחנו ואולי קצת רצינו לשכוח.
אבותינו היו עובדי עבודה זרה. אנחנו צאצאים של עבודה זרה.
מה זה בא ללמד אותנו?
חשבתי על זה שאם אבותינו היו צדיקים, ואנחנו חלילה עושים חטאים אז אוי ואבוי לנו.
אנחנו מקלקלים את הכל.
אבל אם אבותינו הם עובדי עבודה זרה, המקור שלנו היה מקולקל, אבל לא ויתרנו, אבותינו לא ויתרו ואמרו אין מה לעשות זה מי שאנחנו וזהו. הם קמו ועבדו, קמו והתאמצו. לא נשברו מהקשיים בדרך מהנפילות מהתאוות מההתמכרויות.
הם אמרו מה שהיה היה ואני יצליח לשנות את הדרך. אני יסיט את הזווית קצת וככה הבן שלי יסיט עוד ועוד.
תחשבו על המצב שבו ילד מתעורר במצרים ושואל את אמא שלו: מה אני יעשה שאני אהיה גדול. ואמא שלו עונה בלי היסוס: אתה תיהיה עבד, אתה תבנה פרמידות. ולמה? לא כי היא לא מאמינה בילד שלה,
אלא היא יודעת שעד אותו יום אף עבד לא הצליח לברוח ממצרים אז למה שעכשיו זה יהיה שונה?
אבל וודאי שזו לא האמת. האמא אמרה לבנה שה' הבטיח שעבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה ואז נצא כאומה מאוחדת.
את האור הגדול הזה צריך ללמד את הילדים שלנו בליל הסדר ובכלל כל החיים.
גם כשהכל נראה חשוך וגם כאשר הכל סוגר עלינו, עדיין היכולת בידינו לצאת לחירות.
היכולת בידינו להופיע את רצון ה' ולהיות בני חורין.

לפני חג החירות, אנחנו יוצאים לחירות על ידי זה שאנחנו מכירים את עברינו ומבינים מהיכן מגיעים התאוות והקילקולים. ועל זה אנחנו אומרים עד כאן. אני משנה אני מצליח לתקן.
​אבותינו עבדו לפסל, לדבר קבוע שלא זז, אבל אנחנו יוצאים מהעבדות הזאת, יוצאים מהקבעון שמה שהיה הוא שיהיה, ומאמינים שאפשר להתחיל הכל מחדש.
אז מכח מתחילה עובדי עבבודה זרה היו אבותינו. מתוך הכח הזה אנחנו יוצאים אל ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו. ואל ברוך שומר הבטחתו לישראל.
פסח כשר ושמח.
המתגבר

נקי רק להיום

מה עם מחר? נדבר על זה מחר...

תגובה: כותב בפעם הראשונה בחיים לפני 3 שנים #134596

  • אלי שומר
  • רצף ניקיון נוכחי: 37 ימים
  • מנותק
  • דירוג פלטיניום
  • הודעות: 767

איזה רעיון נפלא מההגדה של פסח מדהים. 
בקשר למה שכתבת על היום הקשה שעברת ושאתה מתוסכל שלא למדת. דע לך שיהודי לא בא לעולם בשביל להתפלל או בשביל ללמוד, או בשביל לעשות מצוות. הוא בא רק בשביל דבר אחד.
בשביל לעשות רצון הבורא. ואם עכשיו רצון הבורא זה ללכת עם האישה לרופא אז זה מה שצריך לעשות. אני מאד מבין את הרגשת התסכול מיום לא מנוצל בתורה. אבל זה האמת
וצריך להיזהר מאד מעצת היצה''ר שרוצה באיצטלה של רוחניות להכניס אותנו לעצבות

תגובה: כותב בפעם הראשונה בחיים לפני 3 שנים #134663

ערב פסח תשפ"א,
הכוחות כבר הלכו, איתם הלך גם המצב רוח.
המון זמן לבד בימים האחרונים, בלי עבודה, המון מחשבות (לא תאווה- אלא מחשבות על החיים).
היאוש כבר מתחיל לכרסם בי.
פתאום אני מגיע למקום שהנה היעד של 90 הימים הראשונים קרב ובא ואני עדיין מרגיש חסר, אני עדיין לא מי שאני רוצה להיות.
בעבר הייתי בטוח שהתאווה היא הבעיה היחידה שלי. ואם אני יצליח להתגבר עליה כל החיים שלי יעלו על מסלול טוב, כי היא גורמת לעצבות והיא גורמת למוח שלי להקלקל. היא גורמת לי להתעצבן על אשתי והילדים, היא גורמת לי להתעצבן על עצמי.
היא גורמת לי לא להתפלל ולא לקיים מצוות כמו שצריך וכו'. נראה לי שהבנתם את הרעיון.
ואז, הפסקתי עם התאווה למשך כמעט 90 יום ואני מרגיש שוב ושוב את אותן תחושות, את אותו חוסר נחת בחיים.
עכשיו אנחנו לפני חג הפסח. אולי השבוע הזה עם כל הנקיונות והסרת החמץ הפיזי, פתאום גם החמץ שהתחבא לי בלב מתחיל לרדת ואני לא מכיר את התחושה הזאת. אולי והלוואי.

אבל אחרי הכל וכמו שכתב אלי שומר בדיוק מופלא יש רק דבר אחד שחשוב  והוא רצון ה'.
והלכתי עם זה אחרי שכתבת ואמרתי הוא צודק, אני לא צריך להתעסק בלימוד או בהכנה הרוחנית, ולשבת בשולחן עם ספר. אז שמתי לי אוזניות ותוך כדי הנקיון של המקרר והתנור והארונות מטבח שמעתי לי שיעורים על מהלכים בהגדה ומשמעות החג. וזה אומנם מילא את החוסר הזה.
אבל אני מרגיש כאילו יש משהו השנה בפסח הזה יחד עם ה90 יום האלה שיש איזה כוח שמנסה להפיל אותי לקרשים. שמנסה ליאש אותי.
אני לא יודע להגדיר אותו, אבל כמה שאני נלחם אני נמצא בתוך עצבות גדולה.
אתמול ניקיתי את הבית לבד מהבוקר עד 12 בלילה, אשתי הייתה מחוץ לבית בשביל כמה עניינים (עניין רפואי של חברה שלה, ואח"כ קורס שהיה לה מאוד חשוב לקחת בו חלק) ואני עבדתי מהבוקר עד הלילה. כשהיא חזרה חשבתי שנשב רגע יחד ונשתה קפה ונדבר קצת.
הייתי גמור מעייפות וכל הגוף שלי כאב, לא אכלתי ארוחת צהרים כי הייתי בתוך העבודה ועם הילדים.
בקיצור ממש חיכיתי לרגע הזה.
וכשהיא חזרה היא ישר התחילה עם כואב לי הבטן והראש אני לא מרגישה טוב, פשוט הלכה להתקלח,  כשהיא יצאה היא אמרה לי שהיא כנראה עומדת לקבל ווסת.
עכשיו ווסת זה דבר נורמאלי ושיגרתי לכל אישה.
כל חודש מקבלים אחד כזה ויאללה מתקדמים.
אבל אצלנו זה לא כך. במשך כל חיי הנישואים שלנו אשתי לא קיבלה וסת עד לפני ארבעה חודשים. זאת הייתה הפעם הראשונה (שאלות טכניות- כמו איך מביאים ילדים בלי וסת או אמירות כאלה מסוג איזה כיף לכם שהיא לא אסורה אף פעם, שמעתי כבר די הרבה פעמים- אבל תאמינו לי שזה לא המצב הטבעי...) שהיא קיבלה באופן טבעי ולא על ידי כדורים. בהתחלה זה היה מאוד משמח, כי הנה ברוך ה' נוכל להביא ילדים באופן טבעי. אבל עוד חודש ועוד חודש שהבנו שזה לא מוביל לכלום וזה סתם להיות אסורים וזה גם מגיע כל שלושה שבועות אז זה סיוט לי ובעיקר סיוט בשבילה.
דרך אגב נקודה חשובה היא שכל זה קורה דווקא בזמן שאני מנסה להתגבר על התאווה שלי והקב"ה כאילו מנסה אותי לראות אם כשאסורים ויש הורמונים ועוד האם אני אשבר.
אחר כל הדברים האלה היא אומרת לי שהיא גמורה והיא הולכת לישון.
ממש התבאסתי וממש נשברתי. ישבתי על הספה איזה חצי שעה ולא היה לי כוח לכלום.
פשוט ישבתי בצער גדול, פשוט לא הבנתי על מה עשה ה' לנו את כל זה?
למה ההכנות לחג צריכות להיות ככה ואיך אני מתגבר על זה?

טוב אחרי כל השיתוף הזה אני מרגיש שאני פשוט מתמלא ברגשות של עצב. של חוסר כוחות לעשות משהו.
אני יודע שאני יחזור היום מהעבודה ואני אראה את הבית באותו מצב, ואת אשתי פשוט שוכבת חסרת כוחות בבית כשהיא לא מרגישה טוב. ועוד עם ארבעה ילדים שכל היום היו בבית.

היום בערב בעזרת ה' נבדוק את החמץ לאור הנר. מקווה להגיע עם מלא כוחות ועם מלא שמחה בלב על הזכות לקיים את המצווה הזאת עם הילדים הקטנים. זאת המשימה להיום- מחר זה כבר מחר.
והכי חשוב להצליח להעביר את היום הזה בלי כעס ועצבים- גם לא עצבים בתוך הלב..הלוואי..
המתגבר.

סליחה על הכתיבה העצובה.

נקי רק להיום

מה עם מחר? נדבר על זה מחר...

תגובה: כותב בפעם הראשונה בחיים לפני 3 שנים #134667

  • יהודי מתוק
  • רצף ניקיון נוכחי: 16 ימים
  • מנותק
  • דירוג פלטיניום
  • הודעות: 526

אחי היקר מזדהה מאוד עם תחושת העצבות הכללית גם לי זה קורה מדי פעם...
קח רעיון יפה לבדיקת חמץ היום: 
אנחנו מברכים "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם על ביעור חמץ" לכאורה מדוע מברכים על ביעור חמץ ולא על בדיקת חמץ הרי אנחנו רק מחפשים את החמץ וודאי שעדיין לא מבערים אותו אומר לנו רבי נחמן הבדיקה היא התחלת הביעור ברגע שיהודי מתחיל לעשות חשבון נפש ולבדוק את החמץ שבקרבו זה כבר התחלת הביעור...
אשריך שאתה בודק את החמץ שבתוכך כל יום ויום אני מאחל לך שתזכה לבער אותו לגמרי מליבך ותזכה לשמחה גדולה שתמלא את ביתך!!!
אוהבים אותך ומצפים לחגוג עמך בקרוב 90 ימים נקיים!!!

תגובה: כותב בפעם הראשונה בחיים לפני 3 שנים #134669

  • מתרפא
  • רצף ניקיון נוכחי: 210 ימים
  • מנותק
  • דירוג פלטיניום
  • הודעות: 1898
המתגבר100 כתב on 25 מרץ 2021 07:01:

ערב פסח תשפ"א,
הכוחות כבר הלכו, איתם הלך גם המצב רוח.
המון זמן לבד בימים האחרונים, בלי עבודה, המון מחשבות (לא תאווה- אלא מחשבות על החיים).
היאוש כבר מתחיל לכרסם בי.
פתאום אני מגיע למקום שהנה היעד של 90 הימים הראשונים קרב ובא ואני עדיין מרגיש חסר, אני עדיין לא מי שאני רוצה להיות.
בעבר הייתי בטוח שהתאווה היא הבעיה היחידה שלי. ואם אני יצליח להתגבר עליה כל החיים שלי יעלו על מסלול טוב, כי היא גורמת לעצבות והיא גורמת למוח שלי להקלקל. היא גורמת לי להתעצבן על אשתי והילדים, היא גורמת לי להתעצבן על עצמי.
היא גורמת לי לא להתפלל ולא לקיים מצוות כמו שצריך וכו'. נראה לי שהבנתם את הרעיון.
ואז, הפסקתי עם התאווה למשך כמעט 90 יום ואני מרגיש שוב ושוב את אותן תחושות, את אותו חוסר נחת בחיים.
עכשיו אנחנו לפני חג הפסח. אולי השבוע הזה עם כל הנקיונות והסרת החמץ הפיזי, פתאום גם החמץ שהתחבא לי בלב מתחיל לרדת ואני לא מכיר את התחושה הזאת. אולי והלוואי.

אבל אחרי הכל וכמו שכתב אלי שומר בדיוק מופלא יש רק דבר אחד שחשוב  והוא רצון ה'.
והלכתי עם זה אחרי שכתבת ואמרתי הוא צודק, אני לא צריך להתעסק בלימוד או בהכנה הרוחנית, ולשבת בשולחן עם ספר. אז שמתי לי אוזניות ותוך כדי הנקיון של המקרר והתנור והארונות מטבח שמעתי לי שיעורים על מהלכים בהגדה ומשמעות החג. וזה אומנם מילא את החוסר הזה.
אבל אני מרגיש כאילו יש משהו השנה בפסח הזה יחד עם ה90 יום האלה שיש איזה כוח שמנסה להפיל אותי לקרשים. שמנסה ליאש אותי.
אני לא יודע להגדיר אותו, אבל כמה שאני נלחם אני נמצא בתוך עצבות גדולה.
אתמול ניקיתי את הבית לבד מהבוקר עד 12 בלילה, אשתי הייתה מחוץ לבית בשביל כמה עניינים (עניין רפואי של חברה שלה, ואח"כ קורס שהיה לה מאוד חשוב לקחת בו חלק) ואני עבדתי מהבוקר עד הלילה. כשהיא חזרה חשבתי שנשב רגע יחד ונשתה קפה ונדבר קצת.
הייתי גמור מעייפות וכל הגוף שלי כאב, לא אכלתי ארוחת צהרים כי הייתי בתוך העבודה ועם הילדים.
בקיצור ממש חיכיתי לרגע הזה.
וכשהיא חזרה היא ישר התחילה עם כואב לי הבטן והראש אני לא מרגישה טוב, פשוט הלכה להתקלח,  כשהיא יצאה היא אמרה לי שהיא כנראה עומדת לקבל ווסת.
עכשיו ווסת זה דבר נורמאלי ושיגרתי לכל אישה.
כל חודש מקבלים אחד כזה ויאללה מתקדמים.
אבל אצלנו זה לא כך. במשך כל חיי הנישואים שלנו אשתי לא קיבלה וסת עד לפני ארבעה חודשים. זאת הייתה הפעם הראשונה (שאלות טכניות- כמו איך מביאים ילדים בלי וסת או אמירות כאלה מסוג איזה כיף לכם שהיא לא אסורה אף פעם, שמעתי כבר די הרבה פעמים- אבל תאמינו לי שזה לא המצב הטבעי...) שהיא קיבלה באופן טבעי ולא על ידי כדורים. בהתחלה זה היה מאוד משמח, כי הנה ברוך ה' נוכל להביא ילדים באופן טבעי. אבל עוד חודש ועוד חודש שהבנו שזה לא מוביל לכלום וזה סתם להיות אסורים וזה גם מגיע כל שלושה שבועות אז זה סיוט לי ובעיקר סיוט בשבילה.
דרך אגב נקודה חשובה היא שכל זה קורה דווקא בזמן שאני מנסה להתגבר על התאווה שלי והקב"ה כאילו מנסה אותי לראות אם כשאסורים ויש הורמונים ועוד האם אני אשבר.
אחר כל הדברים האלה היא אומרת לי שהיא גמורה והיא הולכת לישון.
ממש התבאסתי וממש נשברתי. ישבתי על הספה איזה חצי שעה ולא היה לי כוח לכלום.
פשוט ישבתי בצער גדול, פשוט לא הבנתי על מה עשה ה' לנו את כל זה?
למה ההכנות לחג צריכות להיות ככה ואיך אני מתגבר על זה?

טוב אחרי כל השיתוף הזה אני מרגיש שאני פשוט מתמלא ברגשות של עצב. של חוסר כוחות לעשות משהו.
אני יודע שאני יחזור היום מהעבודה ואני אראה את הבית באותו מצב, ואת אשתי פשוט שוכבת חסרת כוחות בבית כשהיא לא מרגישה טוב. ועוד עם ארבעה ילדים שכל היום היו בבית.

היום בערב בעזרת ה' נבדוק את החמץ לאור הנר. מקווה להגיע עם מלא כוחות ועם מלא שמחה בלב על הזכות לקיים את המצווה הזאת עם הילדים הקטנים. זאת המשימה להיום- מחר זה כבר מחר.
והכי חשוב להצליח להעביר את היום הזה בלי כעס ועצבים- גם לא עצבים בתוך הלב..הלוואי..
המתגבר.

סליחה על הכתיבה העצובה.



וואו אחי! קראתי את זה מהפלאפון, ומיד נכנסתי למחשב כדי לכתוב לך ולהגיב, כי מהפלאפון זה לא נוח לכתוב אז אני נוטה מאוד לקצר .. ולא רציתי לקצר הפעם.

ההודעה שלך ממש ממש נגעה לי ללב.. הרגשתי אותך לגמרי הרגשתי את הסיטואציה המאוד מאוד דומה שקורית גם לי.. כמוני כמוך..

מאוד מזדהה עם הנקודה שכתבת על כך שחשבת שהתאווה היא השורש לכל הרעה, גם אני הייתי שם המון המון זמן, האשמתי את השימושים שלי בהכל, בבעיות בשלום בית עם האישה, בחוסר נכונות לקום בבוקר לתפילה, בעבודת השם שלי שצולעת, בחוסר סבלנות לילדים, באדישות בעבודה ושיעמום, ובעיקר בעצבות הנוראה שאני חי איתה וסובל ממנה.. והקושי להנות מהחיים...
בהכל האשמתי את השימושים.. שהם עושים לי את זה.. שאם רק אצליח להפסיק לתקופה זה יחלוף ואני יהפוך להיות בנאדם מאושר והכל יהיה ורוד... האמנתי אמונה אמיתית שאם אני אפסיק להשתמש אני תוך כמה חודשים הופך להיות גדול הדור!! כי זה המחסום היחידי שמפריד ביני לבין התעלות בלימוד התורה ותפילות והכל... האמנתי בזה בלב שלם ב100% ולכן כמעט כל התפילות שלי הלכו לכיוון הזה. אבא רק תן לי להפסיק להוציא זרע לבטלה רק תעזור לי להפסיק רק זה ! זה ורק זה !

ובאמת, שזה בדיוק ההיפך.

לא הבנתי את זה בכלל... עד שהגעתי לתקופה של נקיות.. ופתאום ראיתי שהבעיות לא נעלמו.. לא הפכתי לבנאדם מאושר יותר.. השלום בית לא השתפר...

להיפך... באיזשהו מקום הרגשתי שדברים התדרדרו!....
כמעט בכל נושא בחיים... פשוט התדרדרות...
כבר אמרתי וואללה היה עדיף להיות בשימוש ...

אבל זאת בדיוק הנקודה... וזה מה שלמדתי באמת בזכות התכנית זה פשוט מה שהתכנית לימדה אותי, שלאחד אחר זה הדבר הכי ברור ופשוט בעולם ולי זה לא רק שלא היה מובן אלא שסירבתי בכלל לראות את הקשר אבל זה בדיוק זה ... ההיפך הגמור....

יש לי חוסר יכולת להתמודד עם החיים. אני לא יודע להתמודד עם החיים. אני סובל מרגישות יתר, נפגע מכל דבר כמעט ולוקח בצורה קשה, מחוסר בטחון עצמי משווע, מהערכה עצמית מאוד נמוכה, מפאסימיות, מעצלנות, אני לא אוהב לעבוד קשה, אני אוהב שהכל מסתדר לי איך שאני רוצה שאני לא צריך להתאמץ ולדבר ולרדוף ולהפוך עולמות כדי שדברים יקרו.. ויש לי גאווה ואגו וכבוד וריכוז עצמי ואני חושב ורואה רק את עצמי... וכל הדברים האלה לא הייתי מודע אליהם.. וכל הדברים האלה גרמו לי להיות בעצבות ומהעצבות הזאתי ברחתי לשימושים ולא ההיפך...

כשהפסקתי להשתמש, לפחות ב-588 יום האחרונים, ראיתי שהחיים לא הפכו להיות חיים אחרים... הבעיות נשארו אותן בעיות... הקשיים אותם קשיים... באיזשהי נקודה אפילו נעשה לי רע יותר.. כי לא הייתה לי את הבריחה שלי לסם שמשכך את הכאבים האלה ועוזר לי להמשיך הלאה ...

אבל החיים הפכו להיות ברורים יותר. קלטתי דברים שלא קלטתי בעבר כי ישר הייתי בורח ומסמם את עצמי בתאווה... לא קלטתי מליון ואחד דברים שפתאום אני כן קולט...
פתאום אני קולט איפה אני צריך לעבוד על עצמי.. פתאום אני קולט פגמי אופי... פתאום אני קולט שאני לא מושלם... פעם חשבתי ששתי הבעיות היחידות שלי בחיים הן שאני כועס מהר מידי ושאני מאונן, היום אני קולט שיש לי הרבה הרבה יותר בעיות מאלה אצלי באישיות שלי...
וכלל הבעיות האלה שאני צריך לעבוד עליהן כי אין לי ברירה הן אלו שגרמו לי לברוח לתאווה מלכתחילה... כדי להסתיר אותן כי לא יכלתי באמת להתמודד איתן...

ואיך אני מתמודד איתן היום? קודם כל אני מגלה אותן... שם לב אליהן... חושף אותן... משתף אותן.. מגלה מה בעצם יוצא לי מכל פגם אופי שכזה, מה אני מרוויח ממנו? למה קשה לי לוותר עליו? ומסיים בתפילה לאלוקים שיעזור לי להשתחרר מפגמי האופי האלה.
זה בגדול צעדי 4-5-6-7, וזהו לב התכנית.

התפילה לאלוקים שיעזור לי להפסיק להשתמש לא עבדה אף פעם, כי לא התפללתי על הדבר הנכון...
אני השתמשתי כי אני ברחתי מכל פגמי האופי האלה... לא יכלתי להפסיק לברוח מבלי להכיר אותם ומבלי להכיר את העובדה שהם קיימים.. נצרכתי לעבוד על עצמי, עליהם, על זה אני צריך להתפלל. ברגע שאני עובד על זה ומשתחרר - פתאום הרצון לתאווה נעלם.. פתאום אין התמודדות... כמו קסם..

וכשאני מפסיק לעבוד לצערי זה חוזר..

תודה רבה על השיתוף המדהים! המון פעמים כשאני כותב את קורות חיי כאן בפורום (או בקבוצות או בכתיבה היומית) אני מגיע לעצבות נוראה... נוראה...

זה פשוט חלק מהתהליך...

הדברים האלה הם בחלקם אכן מעציבים... ונותר לי רק להתפלל לאלוקים להתמודד עם העצבות הזאת, לקבל אותה ממנו באהבה, לבקש להשתחרר ובכל מקרה לבקש לקבל את רצונו ממנו באהבה ולעשות אותו בשמחה. ובעזרת התפילה השם יתברך שומע ועוזר. רק להיום.

אוהבים
נערך לאחרונה: לפני 3 שנים על ידי מתרפא.

תגובה: כותב בפעם הראשונה בחיים לפני 3 שנים #134680

מתרפא כתב on 25 מרץ 2021 10:37:

המתגבר100 כתב on 25 מרץ 2021 07:01:

ערב פסח תשפ"א,
הכוחות כבר הלכו, איתם הלך גם המצב רוח.
המון זמן לבד בימים האחרונים, בלי עבודה, המון מחשבות (לא תאווה- אלא מחשבות על החיים).
היאוש כבר מתחיל לכרסם בי.
פתאום אני מגיע למקום שהנה היעד של 90 הימים הראשונים קרב ובא ואני עדיין מרגיש חסר, אני עדיין לא מי שאני רוצה להיות.
בעבר הייתי בטוח שהתאווה היא הבעיה היחידה שלי. ואם אני יצליח להתגבר עליה כל החיים שלי יעלו על מסלול טוב, כי היא גורמת לעצבות והיא גורמת למוח שלי להקלקל. היא גורמת לי להתעצבן על אשתי והילדים, היא גורמת לי להתעצבן על עצמי.
היא גורמת לי לא להתפלל ולא לקיים מצוות כמו שצריך וכו'. נראה לי שהבנתם את הרעיון.
ואז, הפסקתי עם התאווה למשך כמעט 90 יום ואני מרגיש שוב ושוב את אותן תחושות, את אותו חוסר נחת בחיים.
עכשיו אנחנו לפני חג הפסח. אולי השבוע הזה עם כל הנקיונות והסרת החמץ הפיזי, פתאום גם החמץ שהתחבא לי בלב מתחיל לרדת ואני לא מכיר את התחושה הזאת. אולי והלוואי.

אבל אחרי הכל וכמו שכתב אלי שומר בדיוק מופלא יש רק דבר אחד שחשוב  והוא רצון ה'.
והלכתי עם זה אחרי שכתבת ואמרתי הוא צודק, אני לא צריך להתעסק בלימוד או בהכנה הרוחנית, ולשבת בשולחן עם ספר. אז שמתי לי אוזניות ותוך כדי הנקיון של המקרר והתנור והארונות מטבח שמעתי לי שיעורים על מהלכים בהגדה ומשמעות החג. וזה אומנם מילא את החוסר הזה.
אבל אני מרגיש כאילו יש משהו השנה בפסח הזה יחד עם ה90 יום האלה שיש איזה כוח שמנסה להפיל אותי לקרשים. שמנסה ליאש אותי.
אני לא יודע להגדיר אותו, אבל כמה שאני נלחם אני נמצא בתוך עצבות גדולה.
אתמול ניקיתי את הבית לבד מהבוקר עד 12 בלילה, אשתי הייתה מחוץ לבית בשביל כמה עניינים (עניין רפואי של חברה שלה, ואח"כ קורס שהיה לה מאוד חשוב לקחת בו חלק) ואני עבדתי מהבוקר עד הלילה. כשהיא חזרה חשבתי שנשב רגע יחד ונשתה קפה ונדבר קצת.
הייתי גמור מעייפות וכל הגוף שלי כאב, לא אכלתי ארוחת צהרים כי הייתי בתוך העבודה ועם הילדים.
בקיצור ממש חיכיתי לרגע הזה.
וכשהיא חזרה היא ישר התחילה עם כואב לי הבטן והראש אני לא מרגישה טוב, פשוט הלכה להתקלח,  כשהיא יצאה היא אמרה לי שהיא כנראה עומדת לקבל ווסת.
עכשיו ווסת זה דבר נורמאלי ושיגרתי לכל אישה.
כל חודש מקבלים אחד כזה ויאללה מתקדמים.
אבל אצלנו זה לא כך. במשך כל חיי הנישואים שלנו אשתי לא קיבלה וסת עד לפני ארבעה חודשים. זאת הייתה הפעם הראשונה (שאלות טכניות- כמו איך מביאים ילדים בלי וסת או אמירות כאלה מסוג איזה כיף לכם שהיא לא אסורה אף פעם, שמעתי כבר די הרבה פעמים- אבל תאמינו לי שזה לא המצב הטבעי...) שהיא קיבלה באופן טבעי ולא על ידי כדורים. בהתחלה זה היה מאוד משמח, כי הנה ברוך ה' נוכל להביא ילדים באופן טבעי. אבל עוד חודש ועוד חודש שהבנו שזה לא מוביל לכלום וזה סתם להיות אסורים וזה גם מגיע כל שלושה שבועות אז זה סיוט לי ובעיקר סיוט בשבילה.
דרך אגב נקודה חשובה היא שכל זה קורה דווקא בזמן שאני מנסה להתגבר על התאווה שלי והקב"ה כאילו מנסה אותי לראות אם כשאסורים ויש הורמונים ועוד האם אני אשבר.
אחר כל הדברים האלה היא אומרת לי שהיא גמורה והיא הולכת לישון.
ממש התבאסתי וממש נשברתי. ישבתי על הספה איזה חצי שעה ולא היה לי כוח לכלום.
פשוט ישבתי בצער גדול, פשוט לא הבנתי על מה עשה ה' לנו את כל זה?
למה ההכנות לחג צריכות להיות ככה ואיך אני מתגבר על זה?

טוב אחרי כל השיתוף הזה אני מרגיש שאני פשוט מתמלא ברגשות של עצב. של חוסר כוחות לעשות משהו.
אני יודע שאני יחזור היום מהעבודה ואני אראה את הבית באותו מצב, ואת אשתי פשוט שוכבת חסרת כוחות בבית כשהיא לא מרגישה טוב. ועוד עם ארבעה ילדים שכל היום היו בבית.

היום בערב בעזרת ה' נבדוק את החמץ לאור הנר. מקווה להגיע עם מלא כוחות ועם מלא שמחה בלב על הזכות לקיים את המצווה הזאת עם הילדים הקטנים. זאת המשימה להיום- מחר זה כבר מחר.
והכי חשוב להצליח להעביר את היום הזה בלי כעס ועצבים- גם לא עצבים בתוך הלב..הלוואי..
המתגבר.

סליחה על הכתיבה העצובה.



וואו אחי! קראתי את זה מהפלאפון, ומיד נכנסתי למחשב כדי לכתוב לך ולהגיב, כי מהפלאפון זה לא נוח לכתוב אז אני נוטה מאוד לקצר .. ולא רציתי לקצר הפעם.

ההודעה שלך ממש ממש נגעה לי ללב.. הרגשתי אותך לגמרי הרגשתי את הסיטואציה המאוד מאוד דומה שקורית גם לי.. כמוני כמוך..

מאוד מזדהה עם הנקודה שכתבת על כך שחשבת שהתאווה היא השורש לכל הרעה, גם אני הייתי שם המון המון זמן, האשמתי את השימושים שלי בהכל, בבעיות בשלום בית עם האישה, בחוסר נכונות לקום בבוקר לתפילה, בעבודת השם שלי שצולעת, בחוסר סבלנות לילדים, באדישות בעבודה ושיעמום, ובעיקר בעצבות הנוראה שאני חי איתה וסובל ממנה.. והקושי להנות מהחיים...
בהכל האשמתי את השימושים.. שהם עושים לי את זה.. שאם רק אצליח להפסיק לתקופה זה יחלוף ואני יהפוך להיות בנאדם מאושר והכל יהיה ורוד... האמנתי אמונה אמיתית שאם אני אפסיק להשתמש אני תוך כמה חודשים הופך להיות גדול הדור!! כי זה המחסום היחידי שמפריד ביני לבין התעלות בלימוד התורה ותפילות והכל... האמנתי בזה בלב שלם ב100% ולכן כמעט כל התפילות שלי הלכו לכיוון הזה. אבא רק תן לי להפסיק להוציא זרע לבטלה רק תעזור לי להפסיק רק זה ! זה ורק זה !

ובאמת, שזה בדיוק ההיפך.

לא הבנתי את זה בכלל... עד שהגעתי לתקופה של נקיות.. ופתאום ראיתי שהבעיות לא נעלמו.. לא הפכתי לבנאדם מאושר יותר.. השלום בית לא השתפר...

להיפך... באיזשהו מקום הרגשתי שדברים התדרדרו!....
כמעט בכל נושא בחיים... פשוט התדרדרות...
כבר אמרתי וואללה היה עדיף להיות בשימוש ...

אבל זאת בדיוק הנקודה... וזה מה שלמדתי באמת בזכות התכנית זה פשוט מה שהתכנית לימדה אותי, שלאחד אחר זה הדבר הכי ברור ופשוט בעולם ולי זה לא רק שלא היה מובן אלא שסירבתי בכלל לראות את הקשר אבל זה בדיוק זה ... ההיפך הגמור....

יש לי חוסר יכולת להתמודד עם החיים. אני לא יודע להתמודד עם החיים. אני סובל מרגישות יתר, נפגע מכל דבר כמעט ולוקח בצורה קשה, מחוסר בטחון עצמי משווע, מהערכה עצמית מאוד נמוכה, מפאסימיות, מעצלנות, אני לא אוהב לעבוד קשה, אני אוהב שהכל מסתדר לי איך שאני רוצה שאני לא צריך להתאמץ ולדבר ולרדוף ולהפוך עולמות כדי שדברים יקרו.. ויש לי גאווה ואגו וכבוד וריכוז עצמי ואני חושב ורואה רק את עצמי... וכל הדברים האלה לא הייתי מודע אליהם.. וכל הדברים האלה גרמו לי להיות בעצבות ומהעצבות הזאתי ברחתי לשימושים ולא ההיפך...

כשהפסקתי להשתמש, לפחות ב-588 יום האחרונים, ראיתי שהחיים לא הפכו להיות חיים אחרים... הבעיות נשארו אותן בעיות... הקשיים אותם קשיים... באיזשהי נקודה אפילו נעשה לי רע יותר.. כי לא הייתה לי את הבריחה שלי לסם שמשכך את הכאבים האלה ועוזר לי להמשיך הלאה ...

אבל החיים הפכו להיות ברורים יותר. קלטתי דברים שלא קלטתי בעבר כי ישר הייתי בורח ומסמם את עצמי בתאווה... לא קלטתי מליון ואחד דברים שפתאום אני כן קולט...
פתאום אני קולט איפה אני צריך לעבוד על עצמי.. פתאום אני קולט פגמי אופי... פתאום אני קולט שאני לא מושלם... פעם חשבתי ששתי הבעיות היחידות שלי בחיים הן שאני כועס מהר מידי ושאני מאונן, היום אני קולט שיש לי הרבה הרבה יותר בעיות מאלה אצלי באישיות שלי...
וכלל הבעיות האלה שאני צריך לעבוד עליהן כי אין לי ברירה הן אלו שגרמו לי לברוח לתאווה מלכתחילה... כדי להסתיר אותן כי לא יכלתי באמת להתמודד איתן...

ואיך אני מתמודד איתן היום? קודם כל אני מגלה אותן... שם לב אליהן... חושף אותן... משתף אותן.. מגלה מה בעצם יוצא לי מכל פגם אופי שכזה, מה אני מרוויח ממנו? למה קשה לי לוותר עליו? ומסיים בתפילה לאלוקים שיעזור לי להשתחרר מפגמי האופי האלה.
זה בגדול צעדי 4-5-6-7, וזהו לב התכנית.

התפילה לאלוקים שיעזור לי להפסיק להשתמש לא עבדה אף פעם, כי לא התפללתי על הדבר הנכון...
אני השתמשתי כי אני ברחתי מכל פגמי האופי האלה... לא יכלתי להפסיק לברוח מבלי להכיר אותם ומבלי להכיר את העובדה שהם קיימים.. נצרכתי לעבוד על עצמי, עליהם, על זה אני צריך להתפלל. ברגע שאני עובד על זה ומשתחרר - פתאום הרצון לתאווה נעלם.. פתאום אין התמודדות... כמו קסם..

וכשאני מפסיק לעבוד לצערי זה חוזר..

תודה רבה על השיתוף המדהים! המון פעמים כשאני כותב את קורות חיי כאן בפורום (או בקבוצות או בכתיבה היומית) אני מגיע לעצבות נוראה... נוראה...

זה פשוט חלק מהתהליך...

הדברים האלה הם בחלקם אכן מעציבים... ונותר לי רק להתפלל לאלוקים להתמודד עם העצבות הזאת, לקבל אותה ממנו באהבה, לבקש להשתחרר ובכל מקרה לבקש לקבל את רצונו ממנו באהבה ולעשות אותו בשמחה. ובעזרת התפילה השם יתברך שומע ועוזר. רק להיום.

אוהבים

ואווווו איזה תגובה מדהימה..
תמיד חשבתי שאני במצב טוב יחסית כי אני נותן לאשתי בלי גבול ומאפשר לה ואני סבלני עם הילדים ואני עושה הכל בבית.
בקיצור בכל טוב והוא טוב.
אבל אחרי ההודעה שלךשלך אני שם לב לפעמים שאני מקטין את אשתי ודוחק אותה לפינה פתאום אני שם לב לזה שלפעמישלפעמים שאין לי כוחות אני מקטין את הילדים שלי ואת החלומות שלהם.

היום כשאני מחוץ לתאווה מצאתי את הסדרות לברוח אליהן כל פעם כשקצת קשה. צריך להתחיל לעבוד גם על זה ולנסות להתמקד במה שחשוב באמת.
יכול להיות לי כמה ימים שאני אפילו לא מניח תפילין כי אני לא מגיע לזה..באותם ימים אני יכול ללמוד תורה אני יכול לשמוע שיעורים אבל תפילה נראה לי כמשהו שצריך למצוא לו זמן..
אז מתרפא יקר תודה רבה שיצרת הכל וכתבת את זה אתה לא מבין כמה זה משמעותי לי הדברים שכתבת..
עכשיו קראתי את זה עם דמעות בעיניים.
אני אתחיל ללמוד את עניין 12 השלבים וינסנט להבין איך אני מתאים את זה לחיים שלי..
תודה רבה חברים על התגובות ועל החיזוקים..
בעזרת ה' אני יעדכן בתהליך..
אוהב אתכם
המתגבר

נקי רק להיום

מה עם מחר? נדבר על זה מחר...

תגובה: כותב בפעם הראשונה בחיים לפני 3 שנים #134756

היום 89 ימים ללא נפילה.
למה אני מציין את זה ככה.
כי נפלתי.
לא נפלתי סתם, נפלתי קשה ממש.
אני לא מרוסק אני לא שבור.
כואב לי כי הרגשתי שיש לי את הכוחות, ואני גם די בטוח שאני אגיע ל90 חדשים.
אבל עדיין זה כואב.

זה כואב כי היה לי את השבת וליל הסדר הטוב ביותר בחיי. הקדוש ביותר.
זה כואב לי כי הצלחתי כל כך הרבה.
זה כואב לי כי הנפילה הזאת היא לא סתם נפילה.
היה בה חלומות על מושא תאווה, שאח"כ ראיתי אותה בעיניים באופן שאסור לראות,
וזה הסתיים בפגם הברית.
בא לי לבכות אבל אנחנו בחול המועד, ואני לא אבכה.
אני אשמח על 89 יום נקי ועם זה אני אצא לדרך חדשה.
יצר הרע החליט שהוא לוקח פיקוד על היכולות שלי והוא הביא לי את זה מכל הכיוונים.
מבטיח שנלחמתי בזה.
מבטיח שאפילו התת מודע שלי בחלום נלחם ועצר את היצר הרע. 
אבל למחרת לעבור ליד החלון של המקלחת ולראות את מה שקורה בפנים אצל המשפחה שהיינו.
זה כבר מעל הכוחות שלי כנראה.
ולמרות הכל הצלחתי להעביר עוד עשר שעות לא קלות בכלל.
אני מצטער שנפלתי ואולי אכזבתי כאן אנשים.
היה לי מחשבה לא לכתוב ולהמשיך כרגיל, אבל הרגשתי שיש משהו שמנקה את הלב שכותבים את זה.
אז אני כותב:

נפלתי
כן כן נפלתי אחרי 89 יום

ואתם יודעים מה? אני גאה להיות עם 89 יום נקיים.
אני גאה להיות חלק מכם.
אני מבטיח להמשיך להילחם על כל יום, על כל עידוד, ועל כל חיזוק.

חייב לסיים להיות מבטיח להאריך בהקדם האפשרי.
תודה חברים על הכל, נפגש מחר בעזרת ה' שוב.
יוצא לדרך חדשה (אולי המשך של 89 הימים עם נפילה)
המתגבר

נקי רק להיום

מה עם מחר? נדבר על זה מחר...

תגובה: כותב בפעם הראשונה בחיים לפני 3 שנים #134758

  • יהודי מתוק
  • רצף ניקיון נוכחי: 16 ימים
  • מנותק
  • דירוג פלטיניום
  • הודעות: 526

אוהבים אותך אחי!!
גם לי זה קרה לפני תקופה, נפלתי ביום ה87..

תמשיך עם כל הפעולות שלך ואני מאמין שאתה מסוגל לעשות זאת שוב ולהגיע ליותר מכך..
חזק ואמץ!! 89 ימים זה מטורף אחי!!

תגובה: כותב בפעם הראשונה בחיים לפני 3 שנים #134764

  • שמח בחלקי
  • רצף ניקיון נוכחי: 635 ימים
  • מנותק
  • דירוג פלטיניום
  • הודעות: 487

המתגבר אחי היקר ואהוב! אשריך שנפלת.
הרגשתי בכאבך, הרגשתי אותך מתוך הכתיבה שלך,
אני רוצה לומר לך במקרה ואתה לא יודע שאני ממש אוהב אותך.
אמנם איני מכיר אותך ברמה האישית ולא יודע עלייך דבר למעט הדברים שאתה משתף,
אך הנשמה הטהורה שלך נגעה בנשמתי שלי.

אני רוצה לומר לך שהנפילה הזו רק תעשה לך טוב בתחום הנפילה,
כי הרי ידוע שירידה היא לצורך עליה.

כל נפילה מקרבת אותך יותר לנפילה האחרונה שיכולה להיות לך אי פעם בחיים.

אתה הוא זה שמחזק את כולם בעת הצורך,
תרשה לי לחזק אותך ברגעים אלו בהם אתה צריך את היד לעזרה,

אנחנו פה איתך.

אתה יודע, מי שנמצא מתחת לאדמה, הוא לא נופל ולא יפול יותר בחיים.
אתה כאן, מבין החיים, חי, נושם, מדבר, הולך, עושה חיל.
הכל הוא חלק מסך החוויה הכללית של החיים,
באנו לכאן לסרטון קצר וממשיכים הלאה,
כל זמן שאתה כאן, קח את הדברים בפרופורציה.

הימים הם מדד מסוים לנקיות, בסוף עולמך הפנימי, הוא זה שחשוב.

תמשיך להשקיע בפיתוח חייך,
רעד קל בכנף, וממשיכים בטיסה.

אתה חשוב ומיוחד.

אוהב אותך.

שמח.

זמן ליצירת דף: 1.25 שניות

Are you sure?

כן