בס''ד
א' דר''ח אלול תשפ''א
ישתבח שמו! נקי 191 ימים.
כמו תינוק שלומד ללכת וכל צעד הוא חדש, אני נקי מיום ליום ורק להיום מאז ט''ז שבט השנה. ובמעגל השנה הזו החדשה לגמרי עבורי, תודה ה', אני פוגש בהתחדשות שבנקיות זמנים ומועדים שאין לי זיכרון כבר כיצד לגשת אליהם שלא מתוך התאווה. להגיע לפורים נקי, חידוש! ליל הסדר! לעבור ספירת העומר בנקיות, וואו, מתן תורה בשמחה ללא אשמה! יום הולדת! וכעת כמובן, אלול, סליחות ואולי אם נזכה, ימים נוראים.
אני רגיל , כמובן כמו כל מכור, לחזרה בתשובה מתוך אשמה יוקדת, התבוססות בגועל עצמי, בניתוק מעצמי, חרטה נוראית שיודעת מיניה וביה שאין לה שום כיסוי לקבלה לעתיד, כי יעיד עלי יודע תעלומות שאשוב לזה החטא לעולם....
ואני כעת, יותר נכון היום, פוגש לראשונה מזה מעל 20 שנים, את המושג תשובה ללא ההתמקדות בחטא התאווה, כמובן שיש לי הרבה לשוב בעניין זה, ולא מתיימר לחשוב שתמה הההתמודדות, ודאי, אבל אני מתכוון שהפעם התאווה לא עומדת בראש סדר היום. יש, ב''ה, עוד הרבה חטאים אחרים ופגמים אחרים לתקן. לפני שנים רבות אמרה לי אישה חכמה, שאדם יכול במשך כל חייו לחשב שעליו לתקן את מה שעומד לו מול העיניים, בולט וצועק מתחת לפנס, ופעמים רבות אם ישכיל להסיט את המבט, הוא יגלה את הנקודות האמיתיות שצועקות אצלו לתיקון. שנים חשבתי שהנקודה שלי זו התאווה, אוננות, פורנו, פנטזיות על נשים נשואות ולא, מבטים וכו'.
אני פנוי, קצת יותר ורק להיום, להבין שהתאווה מהיותה בריחה, הסיטה לי את המבט מהנקודות החשובות באמת. וכמו בסיפור על שתי הנשים מול הרב, חשבתי תמיד שאני האישה שהרב ביקש ממנה כתיקון לסחוב את האבן הגדולה, אך לא, יש בי המון המון נקודות קטנות, פגמים קטנים, שנגלים והולכים ואני מסוגל, בהעידר סימום התאווה, לחוש בהם, להצטער בגינם ולנסות, שוב רק להיום לעמוד מולם. אולי.
לא אעשה כעת חשבון נפש נוקב, אולי בעתיד, בע''ה כשיאירו הדברים יותר, אך אני חש כעת איך תשובה יכולה להיות גם עניין של התקדמות מהותית ומשמחת, דרך לבניין ותוספת תיקון, חזרה לעצמיות ולא רק התגוללות מלאת ייסורים אך חסרת תוחלת בחטא - כשיכור בקיאו...
שנזכה.
יוצא מחר לחופשה משפחתית. מתפלל להצליח לוותר על התאווה על כל ניסיונותיה ואופניה העלולים להתרגש עלי שם. אני יודע שאני באמת חסר אונים מולה ורק בחסד ה' אצליח.
