בס"ד
שלום לכולם,
29 ימים, חסדי ה'. הפעם הם עוברים לאט. ממש. אולי זה בגלל שהם מלאים יותר.
הבוקר קמתי במצב רוח על הפנים, חלום (בלי קרי), חצי רומנטי-חצי ארוטי, שהשרה עלי תחושת שיחרור משכרת שלא רציתי להתעורר ממנה. לא יודע מי זו הייתה, זו לא הייתה אישתי, והייתה תחושה של ספונטניות, צחוק ותחושה שאני רצוי כמו שאני. בקיצור התבאסתי. לא יודע ממה בדיוק. מה החלום הזה מראה לי לכאורה?
בקושי גררתי את עצמי מהמיטה, נפלתי על ארבע ומסרתי את חוסר האונים המוחלט שלי, מול המציאות, מול עצמי, מול הבריחות שלי, מול התודעה המתעתעת שלי, מול הרבדים הלא מודעים שלי שעוד יותר מבלבלים, מול התאווה ומול הכל. התחננתי לוותר ולסיים את היום הזה נקי. זה באמת הרגיש קצת יותר טוב אחר-כך.
השבוע הלכתי בפעם הראשונה לקבוצה פיסית. הייתה חוויה טובה מאוד של קבלה, של הארת פנים, של רצון משותף להחלמה ושל יחד שחזק יותר מהמחלה.
מתמקד בקטן. בהיום. בפעולה הבאה. משתדל לזכור כמו שאומר קיפ יקירינו "השכל הוא המלך", לא להתרגש ממצבי רוח, אבל ובנוסף לזה, לזכור שגם השכל לא הביא אותי רחוק. גם את השכל להכניע. הפעולות הקטנות, כניעה, מסירה, שיתוף, שיחה עם הספונסר, הם אלה שינצחו את הקרב.
לך אייחל.