בס"ד
אני כותב חלק מהסיפור שלי.
אולי מעין צעד 1. השורות הבאות מתארות פרטי נפילות שאולי יהיו מאתגרים, אז מי שחושש עדיף שלא יקרא.
מצטער על הדילוגים הכרונולוגיים כתבתי בשטף ולא היה לי כוח לערוך.
אני מודה שאני חסר אונים מול התאווה. אני נקי כבר 68 ימים מצפיה בפורנו ומאוננות. אני נקי ברוב המוחלט של הזמן ממחשבות תאווה על נשים שאני רואה ונמצא איתם. אני מצליח, בחסדי ה', לרוב גם כאשר מחשבה כזו עולה, לנפנף אותה די מהר, מהירות הנפנוף משתנה לפי עוצמת חיות המחשבה אבל בכל פעם, ב"ה, לא השתעשעתי במחשבה הזו, לא נתתי לה קיום ולא הפחתי בה חיים מכוח הדמיון שלי. אני מודה שכאשר התאווה תוקפת אותי והיא יכולה לתקוף אותי כלפי נשים שאני פוגש במציאות, כולל נשים נשואות או בנות משפחה או חברות לעבודה, והיא יכולה לתקוף אותי כלפי נשים שאני רואה במדיה: סרטים, סדרות וסרטונים, פרסומות ועוד. כאשר היא תוקפת אני חסר אונים. לרוב אענה אתפתה, אחפש עוד תמונות או תמונות דומות או סרטונים ברשת או באתרים ואגיע לאוננות. התאווה יכולה גם להתרומם פתאום באמצע היום בלי טריגר של תאווה אלא להתעורר כתוצאה מטריגר של קושי, שעמום, תסכול, אכזבה מעצמי ועוד. אני עלול אז באופן יזום לפנות אל התאווה, לחפש תמונות עירום או להיכנס לאתרי פורנו בכדי להתביית על מושא ספציפי ולאונן. לאחר אוננות לרוב, ארגיש מרוקן ותחושה רעה מצד אחד מצד שני תשתרר עלי תחושת הרפיה. שאין כבר על מה להיאבק ועל מה להילחם. אמנם תחושה זו לרוב תתחלף אחר-כך בריקנות. בדרך כלל לאחר אוננות וגמירה אחת, אני אאונן לפחות עוד פעם אחת באותו היום. יהיה לי מאוד קשה להתרומם מנפילה כזו, זה יתבטא בסגירות, בעצבות, בחוסר יכולת לעבוד רוחנית – תפילה, לימוד ומבחינת לימוד פנימיות או תפילה עם כוונות אהיה מוגבל עד שאגיע לאפשרות טבילה. ההמתנה הזו לרוב תביא למצב של עוד נפילות, כי אין מה לי להפסיד כבר... אני לא צריך את התאווה כל הזמן, אפילו לא רוב הזמן, אני מודה שאני הרבה הרבה יותר שמח בלעדיה, ועדיין כאשר אני נתון תחת מתקפה לבד לא אצליח לעמוד מולה. ללא כוח חיצוני שיעזור לי לא אוכל להתמודד ואפול. כל החלטה להפסיק תהיה בעלת תועלת מוגבלת מאוד בזמן הקצר במקרה הטוב. הנפילה שתבוא אחריה רק תחדד את הנקודה הזו ותעמיק את תחושת הייאוש והפיצול. אני יכול להיות בעל שאיפות רוחניות מאוד גבוהות ותוך דקות למצוא את עצמי מתפלש ברפש הכי גועלי שיש. אין קשר בין מצב רוחני לבין ההתמודדות מול התאווה. כלומר יש קשר בטווח הקצר, כאשר אני בתחושה טובה כלפי עצמי וכלפי התפקוד שלי אני יכול לגלות קצת יותר עוצמה ועמידות ולא ליפול, אך אם אני מכוחי, גם אם הוא מועצם בגלל שאני מרגיש טוב עם עצמי, מנסה לבד להתמודד, אני נופל. אני נופל גם תוך סיכון עצמי גדול. אני עלול בהתקף תאווה, לאונן בשירותים ציבוריים במקום העבודה שלי, מקום שאחרים יכולים לשמוע אותי, או אם לא אוודא שנעלתי את הדלת, עלולים לכנס באמצע (קרה ועלול לקרות שוב), אני עלול לעשות זאת במשרד ומישהו עלול להיכנס. היו התקפי תאווה באמצע נסיעה, ניסיתי פעם בכוח לאונן תוך כדי שאני נוהג, תוך סיכון עצמי ויותר גרוע תוך סיכון אחרים גדול מאוד. בהתקפי תאווה גם היו מצבים שהייתי אחראי על הילדים בבית ובמקום להיות איתם הסתגרתי בשירותים למשך זמנים ארוכים לצרוך פורנו ולאונן והפקרתי את הילדים שלי כאשר הם קטנים, היו התקפי תאווה שישבתי שעות בלילה במשרד, או בשירותים בבית וצפיתי ואוננתי שוב ושוב ושוב עד פציעת האיבר ועד חוסר יכולת עוד לגמור, זאת במקום למלא משימות שהיו לי בעבודה וזה ודאי פגע מאוד ביכולת המקצועית שלי, היו מצבים שזה מנע ממני למלא מטלות לימודיות בזמן, פגע בקידום האקדמי שלי, יכולתי להיות עם דוקטורט לדעתי לולא ההתמכרות, פרשתי מהצבא ממסלול פיקודי כי התחלתי לאונן וחשבתי שאם אחזור לישיבה אתמודד בצורה טובה יותר עם נושא האוננות, מחשבה שוודאי לא התממשה אלא המצב רק החמיר, הכי גרוע בכל נקודה כזו בה ההתמכרות מנעה ממני תפקוד אחר, חוויתי בה תבוסה כפולה גם כלפי הנפילה עצמה וגם כלפי היכולת שלי לנהל את עצמי ולעמוד במטלות שלקחתי על עצמי, תבוסה שחזקה את חוסר האמונה שלי בעצמי וביכולות שלי, חוסר אמונה שחיזק את הדפוס של פנייה לתאווה רגע של קושי בגלל תחושה שאין כלים להתמודד עם האתגרים שהחיים מזמנים ללא אוננות.
גם לפני שהתחלתי לאונן, כאמור באופן סדרתי זה החל רק בגיל 22 באמצע השירות הצבאי, בדיוק כשהייתי צריך להכריע האם לצאת לפיקוד או לחזור לישיבה, גם לפני-כן, הייתי מתאווה, תמיד. מאז שאני זוכר את עצמי. כילד אני זוכר התעניינות גדולה מאוד בכל תמונת עירום שנקלעה בפני בעיתונים, בטלווזיה ובסרטים, גדלתי בבית דתי מאוד אך גם פתוח מאוד תרבותית, דבר שגם היום אני תופס כחיובי מאוד, אך שילמתי מחיר כבד של התרגלות לשעות על שעות של צפייה בטלוויזיה כולל לתכנים מיניים בוטים, ולהתרגשות שבחשיפה לעירום הנשי, לקראת סוף היסודי התחלתי לקרוא סדרת ספרים, ההורים שלי בתמימותם קנו לי, תוארו בה שוב ושוב סצנות מיניות בצורה מפורשת מאוד, זה היה בתחילת התבגרות הפיסית שלי וזה עיצב אותי בצורה חזקה מאוד. חייתי כל הזמן גם כאשר הייתי עסוק בדברים אחרים, כאשר התאווה כלומר חיפוש תכנים מיניים באופן כמעט אובססיבי, מתקיים כל הזמן, במקביל. ולא אוננתי, רק הסתכלתי, הייתי מסוגל לבלות שעות בעיר בחנויות ספרים ולחפש בספרי צילום תמונות ארוטיות, או במגזינים, הייתי הולך אחר-כך, אחרי שעות של בהיה בתמונות כמו מסומם ברחוב, מתביית על אישה כלשהי שצדה את עיני, הולך אחריה ומדמיין כיצד אני אונס אותה שוב ושוב. לאחר שהשתחררתי וחזרתי לישיבה המצב החמיר מאוד, הייתי יושב בסדר, החברותא מדבר ומדבר ואני מדמיין את עצמי מאונן עד שבאיזה תירוץ הייתי רץ לשירותים ומתפרק, כמובן שלא למדתי, הפסקתי לקום לתפילות, ישנתי ימים שלמים, נרקבתי מבפנים, זוכר ערב אחד, אחרי עוד נפילה, אני יושב לבד בפנימיה, סדר ערב, כבר החשיך ואני עוד לא הנחתי תפילין, אני יושב על המיטה, עם אקדח ביד, כבר היה לי אקדח ברישיון, ואני בפשטות חושב שכל העסק לא שווה את זה, ושכדאי לגמור את הסיפור. האקדח מוצמד למצח, ואני רוצה למות. אם היה לי אומץ הייתי מת. שכחתי לציין שבמקביל מתחילת התיכון התעניינתי גם בבנים, פחות בצד המיני, לא יכולתי לדמיין את עצמי שוכב עם גבר, גם טכנית לא ממש הבנתי איך עושים את זה, אבל נמשכתי מאוד לבנים יפים, עם מראה קצת נשי, ניסיתי להיות חבר שלהם, להיות איתם בקשר, בכיתה י"א התאהבתי בתלמיד צעיר ממני בשנתיים, מראה מלאכי, נהייתי חולה מזה, חיפשתי אותו כל הזמן, ניסיתי להתקרב אליו, לצוד ממנו עוד מבט, עוד חיוך, עוד התייחסות, מתמלא תחושת חיים וערך אם הוא דיבר אלי או אם זכיתי לנשום ממנו משהו, מראה, קרבה, משהו קצת יותר אינטימי, זוכר שפעם יצאתי מתפילת ערבית בדרך לחדר אוכל, ראיתי אותו לבד בכיתה שלו לובש גרביים, זה הכל, זה הספיק לי לחומר לפנטזיות ושחזורים שוב ושוב למשך כמה ימים, אחרי שעזבתי את התיכון עברתי לישיבה גבוהה, שמרתי איתו על קשר, ערב אחד אחרי נסיעה משותפת, ליטפתי לו את הלחי, הוא לא חשד, אבל אני כבר לא יכולתי לשאת את זה. כתבתי לו מכתב וידוי, התוודיתי שאני מאוהב בו כבר מעל לשנתיים, נמשך אליו, אבל שאני לא חושב שאני הומו, אלא זה רק מולו, כתבתי לו שאני כבר לא רוצה לראות בו רק אדם יפה, אלא להיות מסוגל להיות איתו בקשר אמיתי הדדי, כתבתי מה שכתבתי אבל ברור לי שרק ניסיתי בצורה נואשת לגרור ממנו עוד יחס, שלחתי את המכתב עם חבר שנסע אליו, והתקשרתי לאחר כמה ימים, הכל בטלפונים ציבוריים כן?, הוא היה בשוק, מבולבל, אמר שלא רוצה לדבר בטלפון ושהוא ישלח לי מכתב, מרגע זה חיי לא היו חיים במשך כמה חודשים. הייתי הולך כמה פעמים ביום לדואר במקום משכנה של הישיבה, כל בוקר נוחל מפח נפש מחדש כאשר התיבה הייתה ריקה, לא חשבתי על שום-דבר רק עליו ורק על המכתב שהוא אמור לכתוב לי, לאחר כמה חודשים הבנתי שמכתב ממנו לא יגיע כנראה, נסעתי לשם, הייתי בישיבה, איתו, הלב מתפוצץ והוא מתעלם ממני, יומיים הוא לא התייחס אלי, ואני מבקש למות, עד שביום השלישי הוא פנה אלי, דברנו בקצרה, לא קרה שם כלום, אני כבר הייתי מותש ובעצם עסוק בשאלה מה אני? אני נמשך לגברים? איך קשר עם בן גורם לי לכאלה תחושות? הלכתי עם השאלה הזו לגבי הזהות המינית שלי במשך כמה שנים, ושוב כל התקופה הזו גם במחשבות עליו אין תאווה מפורשת, אין אוננות, יש סערה רגשית גדולה מאוד, יש חוסר תפקוד כתוצאה מזה אך לא התמכרות לתאווה. לאחר שבתקופת השירות הצבאי גיליתי את האוננות התאווה התפרצה במלוא עוזה. בייסוריי פניתי לראש-הישיבה, בקשתי עצה, הוא אמר לי תתחתן, אמרתי אני לא יכול, אני אולי הומו, אז הוא הפנה אותי לטיפול אצל פסיכיאטר. הוא היה די מעצבן, כל הזמן ניסה להמעיט בערך יסוריי, כדי להוכיח לו שאני רציני קניתי מגזין פורנו בפעם הראשונה, רק כדי לראות אותו זז באי-נוחות בפגישה אחר-כך כשסיפרתי לו, ובכל זאת, יצאתי מהטיפול אצלו כשאני מבין שאני כנראה לא הומו אבל מצד שני, הטיפול הנכיח את התאווה עוד יותר בחיים שלי, גיליתי את האינטרנט בבית של ההורים, אז זה התחיל, ומשם הגעתי לפורנו ברשת, עדיין איטי, לא ממש סרטים, בעיקר תמונות אבל שעות על שעות של תאווה מפורשת, לא מרומזת, לא תרבותית בשום אופן, זבל טהור, ואני בפנים לגמרי... משם הגעתי לשיחות ארוטיות בטלפון, לילות שלמים, לא יודע מה ההורים שלי גילו או לא גילו כל התקופה הזו, אבל הם לא אמרו כלום. פרפרתי, נאבקתי לחיות, חיפשתי, עברתי לגור בגבעה בבנימין, התחלתי לעבוד בחקלאות, לימודי פסיכולוגיה בפתוחה, התאמצתי לחיות ועדיין, לבד, ומדי פעם נופל. ושוב נופל. בחסדי ה' ובלי קשר אלי, הצלחתי להתחתן, אשתי שתחי' ראתה בי משהו כנראה. הייתי בטוח כמובן שזהו קץ צרותי וכו' וכמובן שלאחר כמה חודשים הבנתי שלא. הכל חזר ויותר גרוע. כי עכשיו כבר אין הצדקה כביכול, עכשיו ההסתרה יותר קשה, עכשיו יש השלכות לפנטזיות שהראש שלי מלא בהם, יש מציאות שמתנגשת איתם, יש אדם ממשי שבשום פנים ואופן לא מתאים לשום חלק מהדמיונות שמילאו לי את הראש. לא היה לנו מחשב עם רשת בבית, לא היו סמארטפונים, עבדתי עם נשים ובנות צעירות, הייתי מסוחרר, התחלתי להישאר בעבודה שעות רבות אחרי סיום היום, מבקש במיוחד מפתח למשרד כדי "לעבוד" שם על המחשב, ושעות על שעות של צפייה ואוננות, משקר בבית, משקר בעבודה, מסתכן שיתפסו אותי, שימצאו שאריות מהגלישות שלי על המחשב של המזכירה, מסתכן בפיטורין, אני זוכר, בבושה גדולה, שבאיזה התקף תאווה כזה גדול, התכנים במחשב כבר לא עשו לי את זה, הייתי לבד במשרד, כבר היה חושך, הייתי בטירוף, ליד המשרד היה דיר עיזים, הייתי חייב מגע חי, אני מתבייש ממש לכתוב את זה, בשיגעוני ניסיתי לחדור לעז, ב"ה לא הצלחתי, ב"ה גם לא התאכזרתי אליה ולא הכאבתי לה, אבל התחושה הזו שאני עומד באמצע הסירחון, עם מכנסיים מופשלים, וגם את זה לא מצליח לעשות.... ה' ירחם עלי...
התאוותי שוב ושוב לנשים שעבדתי איתם, פינטזתי עליהן, התבוננתי בהם, חיפשתי כל הזמן הזדמנות להציץ להן לאזורי גוף מוצנעים ושתוך כדי תנועה ועבודה מתגלים, כך שנים על שנים של תאווה, נמשכתי לשכנות שלי, נשואות, בכל פעם שעברתי ליד ביתן ניסיתי להציץ בחלון, לראות, משהו, אפילו רק לראות אותה עוברת בלי כיסוי ראש כבר היה מרגש אותי...
נקודת שפל נוספת הייתה כאשר הגעתי כבר לסף הפלילי, יצאתי בערב שבת אחד מהבית לכיוון תפילת שבת, כשאני בקריז מטורף, שכנה שלי שעבדה איתי והייתה מושא לתאוות עבורי באופן מתמשך ולתקופה ארוכה, רווקה צעירה ונאה עד מאוד, בכל פעם שעברתי ליד הבית שלה קיוויתי להציץ בחלונה ולראות, משהו... באותו היום היא לא הייתה בביתה, נכנסתי פנימה, במקום להגיע לתפילה, לקחתי מארון הבגדים שלה את אחד הלבנים שלה, ובעזרתו אוננתי בשירותים שלה...
עכשיו תוך כדי כתיבה אני משתגע מהמחשבה שבתוך השנים האלה, נולדו לי 6 ילדים, הזוגיות שלי הלכה והשתפרה, התקדמתי גם בתור בן אדם, התקדמתי וקודמתי מאוד מקצועית, סיימתי תארים אקדמאיים. כולם מסביבי בטוחים שאני אדם נפלא, בעל נפלא, אבא מדהים, מנהל מדהים...
הסמארטפון הגיע ובמובן מסויים הרגיע. לא הייתי צריך מסעות טירוף, או סיכון מיוחד כדי להתמכר. אבל הוא גם העמיק את הבעיה. כל הזמן זה אפשרי, בכל רגע, לא צריך טריגר, אפשר לייצר ברגע של חשק אפילו קל, את הטריגר והתאווה כבר תבוא בעקבותיו, ממש לזמן את היצר... במקביל הפיצול הפנימי העמיק, נמאס היה לי מהחידלון הרוחני שחייתי בו, חזרתי ללמוד, להתפלל, ללמוד פנימיות, רציתי להיות טוב, טבילות, תפילות שאיפות רוחניות שחוזרות וניעורות, ומצד שני ממשיך אחת לכמה זמן ליפול, להתפלש ואז שוב, לקום, לטבול להתנקות כביכול, עד הפעם הבאה.
אני לא יודע אם זה נכון שכתבתי את כל זה אבל הרגשתי צורך לפרוק, כמעט, את כל הזיכרונות הכי חשוכים...
לא הלכתי לזונות, אבל בקלות הייתי יכול להגיע גם לזה, הייתי קרוב לבגידה בפועל באשתי עם נשים אחרות, בגדתי בה במחשבה אינספור פעמים, הייתי קרוב גם לאשת-איש וגם למשכב בהמה. ה' הטוב הציל אותי גם מליפול למצבים יותר גרועים וגם מלהיתפס ולהפסיד הכל בכל השנים האלה, כמעט שני עשורים מחיי שאני נופל, מסתיר, מתפלש, מתייסר, לא מאמין בעצמי, לא חולם ולא מגשים, ועד לאחרונה גם לא שואף... אני לא יודע אם היו בי פעם כוחות גדולים שרק עקב ההתמכרות והנפילה לתאווה לא באו לידי ביטוי או שמלכתחילה פגמי האופי שלי שחוסמים את הכוחות האלה הם גם אלה שגרמו לי לפנות לתאווה... בכל מקרה אני מרגיש מבוזבז ותקוע.
מבקש למסור את הסיפור שלי. מבקש להוציא אותו החוצה ממני. מקווה לטוב. מרגיש התקדמות ורוצה להמשיך לעבוד על זה. מי שנגעל ממני אחרי מה שקרא מרגיש זאת בצדק. אני גם שותף להרגשה הזו לפעמים. אני כותב בעיקר כדי להרגיש חי וכדי להרגיש שיש לי מקום גם אחרי שיודעים עלי את הדברים האלה שעד עכשיו לא שיתפתי בהם אף אחד.
