אהלן מה נשמע אני אני בחור ישיבה (דתי לאומי) שמתמודד מתקופת הקורונה עם אוננות ופורנוגרפיה.
כרגע המצב שלי הוא שהמקום היחיד שבו יש לי באמת דחפים הוא בבית, ולכן יכול להיות מצב שאני נמצא בישיבה שבועיים או שלוש ואין לי באמת התמודדות רצינית ואת הזמן הזה אני עובר בקלות. הבעיה היא שאני נמצא בבית, כי יש לי גישה למכשירים לא מסוננים, ופרטיות. ולכן כל פעם שאני מגיע לבית אני מוצף בדחפים חזקים ונופל כמעט כל פעם. ולכן לדעתי דפוס ההתנהגות שלי הוא ליפול דווקא בבית (ובמיוחד בלילה), זה הטריגר הכי חזק שלי.
השאלה אם יש לכם עצות איך לעצור את ההרגל הזה של נפילה בבית?

מאוד מזדהה עם מה שכתבת.. אני בסיטואציה די דומה לשלך
אני חושב שהדרך היא למלא בתוכן חיובי את הזמן בבית, לעבוד גם כשאין דחפים על הדרך להתמודדות ולמצוא שותף אחריות שיתן לך גב ברגעים הקשים.
זה לא פשוט להצליח לעשות את הדרך הזאת וגם אני מתקשה בה אבל אני רואה מהניסיון שללכת ראש בראש כשמגיעים הביתה עם ההתמודדות ובלי עבודה לפני, זה לא מצליח.
כמובן שיש עדיפות ואפילו חובה לעשות גדרים וחסימות, אבל במיוחד בבית קל לפרוץ אותם אז צריך גם את המעבר.