נקודה שהתחדדה אצלי בימים האחרונים נוגעת במהירות בה אני שופט אחרים.
לכאורה, אדם כמוני, שעשה עוולה או שניים בחייו, אמור לגלות יותר סלחנות, אבל למרבה הצער פעמים רבות ההיפך הוא הנכון, גם כשלא בטוח שהצד שכנגד ביקש להרע לי:אם מישהו מעיר לי זה תמיד כי יש לו משהו אישי נגדי.אם לא עונים לי לטלפון זה תמיד כי מסננים אותי.
גם שכמבחוץ אמרו לי שאני מתנהג באימפולסיביות התעלמתי כי אני תמיד צודק בעניינים האלו.
אלה כמובן רק דוגמאות שמצטברות למה שהוגדר בחוכמה ״הר געש״, בקבוצה הטלפונית.
הכעס הזה, לא משנה כנגד מי או מה, הצטבר בפנים המון פעמים עד שהתפוצץ.
בדרך כלל לא הראתי כלפי חוץ שמשהו לא בסדר עד שהגעתי לנקודת רתיחה ואז כבר היה מאוחר מידי.הרבה פעמים הנקמה שלי באה לידי ביטוי בשימוש בתאווה, בבריחה, בבגידה.
במי נקמתי בעצם כשפעלתי כך?למי בדיוק ״החזרתי״?השנאה לאחרים ולעצמי בערה, והקטנוניות והעצבניות ליוו אותי ימים שלמים.

אסירות תודה על תקופת הנקיות הנוכחית שעוזרת לי להתבונן בפגמי האופי האלה בעיניים ולהיות קצת יותר מודע אליהם.
אסירות תודה על האפשרות שניתנה לי היום לאוורר האת הפחדים והכעסים שלי בעל פה ובכתב.
מתפלל שיהיה לי כוח לפעול כך גם מחר.

לא סתם הנקיות מחוברת אצלנו לעבודה על פגמי האופי ולשפיות

שיהיה לך עוד יום שפוי
רק להיום

test

testchart1 כתב on 16 נוב' 2016 17:51:

עברת כמו גדול בטסט ראשון...

יום לא פשוט עבר עלי.

הרבה מאוד רגשות שצפו ועלו ושיחה אחת קריטית בערב, שוודאי תהדהד לתוך הימים והשבועות הקרובים.

אסירות תודה על האפשרות לחלוק את אשר על ליבי עם אנשים מהקבוצה.

עדיין לא בטוח במקומי בתוכנית. מודע לרצון העז שלי לברוח, מנסה להתמקד רק בהיום.

והיום הזה, ב"ה עבר בנקיות. מתפלל לעוד יום שפוי.

בהצלחה אח שלנו

שיהיה לך המשך יום נקי

הצלחתי לפתוח חרך צר בין העולם הפנימי ובין האופן שאני נתפס כלפי חוץ. זה לא היה פשוט, וזה עדיין לא. סוג של מזוכיזם אחר מזה שהורגלתי בו.
ראיתי בעיניים שיש השלכות למעשים שלי על אחרים.קיבלתי אישור נוסף לזה שיש לי בעיה.

בימים האחרונים אני כותב ומוחק. ברור לי שהכתיבה חשובה. היא עוזרת לי לזכור ולהבין את המיקום הספציפי שלי במסע לעבר 90 הימים

אז כרגע אחלוק שעצבות ופחד מציפים אותי אבל גם תקווה.האמת מתגלה לאט ואני לא נוטל כרגע  משככי כאבים. מידי יום אני מגלה איך מרגישים רגשות ״חדשים״ בווליום גבוה יותר
זו לא בהכרח תחושה נעימה.יש עדיין רגשות שאני מחכה שיתעוררו. שאני רוצה בהם, אולי בפעם הראשונה. בעז״ה בוא יבואו

"אני לא מסוגל יותר", אמרתי למאמן הכושר הערב

לקראת חתונה של חבר קרוב החלטנו להכנס לכושר ביחד, אחרי ניסיונות רבים ועצלנות רבה עוד יותר.

חשבתי שזה בעיקר בשבילו, הרי אני די בעניינים בסך הכל. אוי, כמה שטעיתי.

כמה שבועות לתוך התהליך ואני עדיין מתפרק בכל פעם.

"מה אמרת? איך אתה מדבר ככה בכלל? לא ניסית אפילו פעם אחת", ענה לי.

והוא צדק. לא היה לי מה לומר להגנתי.

למען האמת הצלחתי, ואפילו חזרתי על התרגיל 3 פעמים.

נקודת המוצא שלי היא עדיין כישלון. ככה הרגלתי את עצמי, ככה ניהלתי את חיי

תמיד נערך לרע ביותר

כשהייתי בטיפול הגדרתי את עצמי "פצצה מתקתקת": גם אם הולך טוב עכשיו, הנפילה הבאה ממש מעבר לפינה.

וזה תמיד היה נכון. תמיד הייתה עוד נפילה. לא הוכחתי לעצמי והפסקתי לנסות מזמן.

רק להיום אני מנסה לעבור את היום נקי. לעשות פעולות ולהישאר מחובר עד כמה שאפשר. מחר נחשוב על מחר

לא יאומן כמה נגעת בנק' אצלי.
מכיר את זה כל כך, בוחר להיות פיסבי למציאות שמא משהו ישתבש, 
אחרי הרבה עבודה בשנה האחרונה התחלתי קצת להיות אקטיבי במציאות.

הצלחה ונקיות!

נישמע קצת מדבריך שאתה לא כ"כ מאמין ביכולות של עצמך.
אני אישית סבלתי מזה, וזב נורא חשוב לעבוד על זה כדי להצליח בכל דבר.
אני כל יום אומר "הקב"ה אוהב אותי יותר ממה שאני יכול לדמיין, ואין שום דבר בעולם שיכול להרוס את זה".
אני מסוגל להכל, בגלל שאני מחובר לקב"ה.
אולי אני טועה לגביך , אבל בכל זאת, זה היצר הרע שלי, וזה מה שעובד לי.

חזרתי עכשיו מאירוע משמח ביישוב קטן בדרום. בחדר אחד הצטופפו בין האורחים ובינינו הרבה סודות

אבל אני שמח.

אני כל כך שמח שהעסקה שלנו, שנאמרה בצחוק אבל לוותה לפעמים בדמע, לא תצא אל הפועל.

הסיפור הזה קיבל תפנית חדה לטובה.

ראיתי שם הרבה אושר ותקווה וגם הרבה כוח שאבתי ממנו.

כל היום לא הצלחתי להתרכז בעבודה מרוב התרגשות. כמובן שחשבתי גם על עצמי, איך אפשר שלא.

החיים האלה כל כך מופלאים. הערב הזה אני יודע שהכל קורה מסיבה מסויימת. לא תמיד נבין למה

אבל זה בסדר כי אנחנו לא מנהלים את העולם ולא חייבים להבין לגביו הכל.

דבריך סתומים עבורי... 
אשמח להסבר בפרטי...

נישמע שהיית בקבוצת 12 הצעדים.

למען האמת הייתי באירוע משמח מסוג אחר   משתדל הפעם לשמור על פרטיות המעורבים בדבר

פעם כתבתי שירה. למשך כמה חודשים  צמצמתי את הייסורים שלי לשורות קצרות וסתומות (בשני המובנים).
אותם שירים נשכחים זיכו אותי בפרס כספי מהאוניברסיטה בה למדתי. 
אני זוכר את מעמד הטקס היטב: נציג הועדה קרא את נימוקי הבחירה בזמן שאני החלפתי צבעים מהפחד שיצטטו מתוך הגיבובים ששלחתי בידיים רועדות.
עד היום לא נתתי לאף אחד קרוב לקרוא מרוב בושה. אחר כך הפסקתי לכתוב.
לפני כמה שבועות נתקלתי בקובץ ההוא ששלחתי ונחרדתי.
מי כתב את זה? אני באמת אדם כל כך אומלל ומטורלל? 

היום לא התקשרתי לשתף. אני יודע כמה זה חשוב אבל ויתרתי. אסירות תודה על האפשרות ללכת הערב לקבוצה. לכתוב, להקשיב, לקרוא, לדבר.

העתקתי לכאן את השיר של יהודה עמיחי ז״ל שממשיך להזכיר לי מידי פעם מי אני.
תודה יהודה, אוהבים.

אסור להראות חולשה / יהודה עמיחי

אסור להראות חולשה 
וצריך להיות שזוף 
אבל לפעמים אני חש כמו צעיפים חיוורים
של נשים יהודיות שהתעלפו
בחתונות וביום הכיפורים

אסור להראות חולשה
וצריך לעשות רשימה
של כל החפצים שאפשר להעמיס 
על עגלת ילדים בלי ילדים

המצב הוא עכשיו כזה
שאם אני מוציא את הפקק מן האמבט,
אחר הרחצה הנעימה והמפנקת,
אני חושש שכל ירושלים, ועמה כל העולם
יזרמו לתוך החושך הגדול

ביום אני מציב מלכודות לזכרונותי
ובלילה אני עובד במפעלי בלעם,
להפוך קללה לברכה וברכה לקללה

ואסור להראות חולשה
לפעמים אני מתמוטט בתוכי 
בלי שרואים עלי. אני כמו אמבולנס
מהלך על שתי רגלים ומטלטל בתוכי 
את הממוטט אל לא עזרה, 
משמיע קול צופר מילל
ואנשים חושבים שזה דיבור רגיל