נותרתי באופן רשמי האחרון מהחבורה שלי שלא התחתן. תמיד נחשבתי להכי מוצלח, הכי חכם, הכי הכי, אבל גם לאחד שלא מסוגל להחליט או להתפשר. נווד, איש העולם הגדול. תמיד עסוק מידי ומוטרד מידי. לפחות אלה היו חלק מהתירוצים, כלפי חוץ.
מפעם לפעם אני פוגש בשמחות חברים טובים שאני מכיר כבר יותר משני עשורים. קשה שלא להרגיש את הצביטה הזו בלב וקשה עוד יותר לדחוק את המחשבות על כל מה שפספסתי בגלל ההתנהגות המינית חסרת הרסן שלי לאורך השנים. אני צופה בהם מהצד מתחתנים והופכים להורים, רואה אותם לוקחים משכנתא וקונים דירה, מתחילים עבודה מסודרת ומאוד שמח בשבילם אבל גם די עצוב עבורי.
כשדיברתי על זה אתמול עם חבר יקר הוא אמר לי: "אבל אתה הספקת עד עכשיו כל כך הרבה! טיילת ועבדת וחווית..". אם הוא רק יודע מה באמת עשיתי, קיים סיכוי סביר שהלסת שלו הייתה נשמטת עד הרצפה.
כל מה שרציתי כל חיי זה להיות בורגני משעמם מהפרברים שנוסע בבוקר לעבודה וחוזר בערב ומתלונן בעיקר על הפקקים שבדרך. במקום זה מצאתי את עצמי לבד על הרכבת ממוסקבה לפטושקי, במסע חיפוש בלתי נגמר אחר חיבה ופורקן בכל מקומות הלא נכונים. ייחלתי לגאולה דרך הביבים, אבל היא וודאי לא הייתה שם.
ניסיתי להפסיק, אולי מיליון פעם. האנוכיות והגאווה שלי גרמו לי לחשוב שאני יכול לבד, שאני אלוהים. התוכנית הסבירה לי שזה לא נכון. אין שום אפשרות לנהל את ההצגה כולה ולארגן במקביל את התפאורה, האורות והשחקנים כשאני בעצמי שחקן זוטר. זה נועד לכישלון. אין לי ברירה אלא להודות בכך שהכוח שלי מוגבל. אני לא אלוהים.
הצעד הראשון לימד אותי עד כמה עמוק חוסר השפיות שלי. סופסוף היישרתי מבט והסתכלתי על כל הגועל נפש, על הרע והרע יותר שעשיתי. בלי פילטרים, בלי חצאי אמיתות. הרגשתי בושה נוראית על התהומות אליהם הגעתי וחלחלה מהמחשבה שמישהו אחר יידע לפרטי פרטים את הסודות הבאמת אפלים שלי. עכשיו אני יודע בייתר שאת: מול החוסר שפיות הזה אין לי אפשרות לעמוד לבדי. יש רק אחד שיכול להשיב אותי לשפיות דעתי, וכעת אני צריך למצוא את הדרך להגיע אל האמונה הזו באמת.
