כמה הזדהות, 
תודה

רק אחרי שביקשתי מאורח אחר באכסניה שיקפיץ אותי אותי ממש לפני שבת כדי שאוכל "להספיק לפגוש חברים ", הבנתי עד כמה רחוק המקום אליו אני נוסע.

היה לי חום וכאב גרון מהבוקר, אבל זו הייתה הזדמנות שלא רציתי לפספס. כשהאוטו עצר כמה דקות מאוחר יותר במחלף, ירדתי מהאוטו, איחלתי לנהג שבת שלום ואמרתי שנתראה בעז"ה מאוחר יותר.

באותו הרגע לא הבנתי למה הגעתי שם ואיך אני אמור לחזור למקום בו אני לן בשבת, ומה אגיד למארחים ולאורחים האחרים, אבל שמחתי שמצאתי את עצמי שם במחלף, מחפש את מקום המפגש.

אחד הדברים שאני מנסה לעבוד עליו בתוכנית (ועוד לפני כן, ללא הצלחה) הוא לקחת דפוסי התנהגות חולים ולרתום אותם עד כמה שניתן להחלמה. התנהגויות בעלות סיכון מסוג כזה, לדוגמא, עזרו לי להשתמש בשימושים שונים. האנשים ששיקרתי להם בד"כ סמכו עלי בגלל הרושם האמין לכאורה והמראה החנוני והמטעה (כמו שאמרה לי בנקאית השבוע כשביקשתי עט: "אתה נראה לי כמו הבנאדם היחיד כאן שבאמת יחזיר לי את העט אח"כ").

ביום חמישי כתבתי לחבר, שהפנה אותי לחבר אחר, שנתן לי מספר של מי שמרכז את הקבוצה. הייתה שיחה מצויינת והתרגשתי מאוד מהאפשרות להשתתף בקבוצה ביום שישי, גם אם מקוצרת, בוודאי בשבוע עמוס רגשית כמו שעבר עלי.

אז מצאתי את המקום וחיכיתי בחוץ. הדקות נקפו ואני חולה ומלא ברחמים עצמיים. כבר תפסתי מניין וחשבתי שפספסתי את הקבוצה כי לא הבנתי מה המקום והזמן, אבל פתאום הגיע איש יקר ונופף לי לשלום. הכרתי אותו. נפגשנו כמה פעמים בקבוצות, איזו שמחה! לא היה לי מושג שאיתו דיברתי בטלפון.

הקבוצה הייתה מצומצמת מאוד הפעם, רק שנינו, אבל הייתה בה כל כך הרבה עוצמה מבחינתי. הנה מישהו שאני יכול לדבר איתו בפתיחות, לשתף אותו על מה שיושב לי בלב באמת, להגיד יחד את תפילת השלווה. איזו הקלה.

הדרך חזרה הייתה באופן מפתיע סלולה, ישרה וקצרה. הגעתי בזמן לסעודה והמארחים הציעו לי חדר לבד כך שיכולתי גם לקרוא בספרות בין שיעול לשיעול. אסירות תודה, לא יכולתי לבקש יותר מהשבת הזו.

איזה כיף לשמוע שהיה לך טוב,אין כמו קבוצות זוגיות(כשמדברים החלמה ולא מתפזרים..) אוהבים.

זכורים לי היטב ימי המחלה בבית בגלל שימוש מוגזם: כאבי ראש, מיגרנות, בחילות. הייתי מגיע לקצה גבול היכולת וממשיך מעט אחריו כי רציתי לקבל את השלווה הזו, את השקט, את המחשבה הבהירה. רציתי לקבל כמה ימי חופש מהתאווה. הייתי מביא את עצמי למצבי קיצון כדי לקבל קצת שקט. לישון כמה ימים ולילות כמו בנאדם. שמחתי לדעת שגם לתאוות שלי יש גבול, שהגוף הזה הוא אפסי בסופו של דבר. כמה חוסר אונים.

 בגלל שהסתרתי היטב את ההתמכרויות שלי, גם על זה כיסיתי בתירוצים. בסופו של דבר, כעט תמיד מדובר היה ב"משהו ויראלי". קצת אקמול וזה עובר. הימים האלה, עד שלמעשה המחלה שלי חזרה ולא עברה, היו ימים מלאים בשינה ערבה וברוגע. כמעט תמיד מייד לאחר מכן חזרו האובססיות במלוא עוזן.

פחות או יותר מאז שהתחיל רצף הנקיון הנוכחי שלי לא הצלחתי לישון לילה אחד כמו שצריך. אני מקבל את זה בהבנה. יחד עם זאת, אסירות תודה על מחלה (שלא קשורה בנ"ל) שמזכירה לי עד כמה אני חסר אונים ומרדימה אותי כמו דוב בשנת חורף.