21 ימי נקיות זה דבר גדול. מאחל לך עוד ימים רבים טובים ונקיים.



אני חושב שזה לא נכון להכריז סבב חדש כל יומיים. אתה עדיין בסבב הראשון עד שתגיע ל-90 יום הנכספים. הנפילה כל ימיים אומרת שלא הצלחת להתרומם עדיין למסלול החלמה. מציע לשתף עם חברים פה בפורום. למצוא חברים שאתה מתחבר אליהם ולדבר איתם ישירות. זה מאוד מקל במאמץ להכנס למסלול.



שיהיה לך יום נקי

רק להיום

חשוב לי לספור גם את זה.... כרגע זה נראה לי דרך טובה להבין גם כמה מערכות אני עובר.... ולציין שבחלק מהמערכות לא הייתה תבוסה, רק נפילה.... 
נראה לי שזה נכון כרגע, אלא אם משהו יסביר אחרת למה זה לא מועיל.

סבב 5 סוף יום 2 

היום קיבלתי הודעות מחממות משני חברי פורום אבי ואלי. פתאום אתה לא לבד, פתאום הסתירה העמוקה בין אישיות שמציגה א' ובסתר היא ב' הסתירה הזאת החלה להצטמצטם, כי פתאום יש אנשים שאוכל להציג להם את א' וב' ולגלות שב' זה א' בנסיגה.

על כן תודה. לכם ולכל חברי הפורום, 

יש מצב שממחר עד ראשון אני יעלם מאזורי אינטרנט. ברוך ה' . עדיין לא קיבלתי תשובה.
בכל מקרה אשוב ואעדכן.

כבר הרבה זמן שלא כתבתי, 
לא הייתי, לא היה מה
ועכשיו?, גם אין מה לכתוב, אבל כיוון שאני מרגיש איך שהרגשתי ערב הכרותי עם האתר, דווקא עכשיו צריך לכתוב.

זה לא יאוש, אני לא מיואש כי אני באמת מאמין שאפשר, 
אני אדיש... 

כאילו נכנסתי לתקופה ש
"אפשר לתקן, אז למה להתחיל עכשיו? בוא נהנה עוד קצת, ואז נתחיל, ואז נתקן"

בעצם, בשבת האחרונה נפל לי האסימון, בדיוק אותה נק' שמונעת ממני להשלים עם היותי מכור, היא אותה נק' שהפכה אותי לכזה.
חוסר היכולת/כח/רצון לקבל תהליכים.
זאת הנק' שמונעת ממני להבין שמכור זה לא תמיד כמו שציירו לי, נרקומן שמסתובב ברחוב ומבהיל אנשים.
וזאת הנק' שגרמה לי לברוח מתהליכים במהלך החיים, 

ועכשיו אחרי שהעלתי את זה על הכתב, פתאום הקלה, 
הנפילות האחרונות גם הם חלק מתהליך, תהליך חדש, שהתחלתי אותו בחסד ה' ליפני כחודש. 
תהליך החלמה. 
לא תוך 90 יום מרגע שנרשמתי כבר אגיע לראש ההר.
וגם לא בסופם. 
אז בדרך נפלתי, ימים לא נקיים. 
בפעם הראשונה שאני באמת מתחיל לטפל במחלה, כל כך מהר אני רוצה לסיים את הטיפול???
הרי, עשר שנים אני סוחב את זה, ולא רציתי להפסיק לנסות, עכשיו מצאתי תרופה.... עברו חודש ימים ועדין לא הבראתי, 
אז מה? 
עשר שנים בלי תרופה האמנתי, נלחמתי, קמתי, נפלתי ושוב קמתי, המשכתי לחייך, וגם הרגשתי שמח, ועכשיו שיש תרופה, אחרי נפילה או שבע אני כבר אדיש? כאילו, "אבדו כל התקוות, כשאני אם תרופה אני לא מצליח אז כנראה שזהו, אין אפשרות?" הרי זה שקר, מסתכל על ימי הנקיות של וותיקי הפורום ומנהליו,
יש תרופה, ועכשיו אני נוטל אותה, ובוא ננשום עמוק,ונבין שזה תהליך, אולי הוא יהיה ארוך, הרי אני כבר עשר שנים חולה.

מבט למה שכן השתנה
אני כבר לא לבד עם המחלה, הצטרפו אליה עוד חולים. ( מחילה מכבודכם) 
פתאום חזרתי לשמור את העניים ברחוב, אולי מזה מפחדת המחלה? אולי בגלל זה עכשיו כל נפילה יוצאת מהפרופורציה שלה?
בורא עולם,  לא מעניין אותי יש תרופה אין תרופה. תן לי רק להפנים, שכך גאולתם של ישראל בתחילה קימעא קימעא וכל שהיא הולכת היא הולכת רבה, תן לי את הכוח להמשיך, גם אם בקרוב לא אצליח ליצור רצף של ימים נקיים, תן לי ימים עם אמון,
שכל יום בפיני עצמו, הוא חיים שלמים, 
זכה אותי אבא, לצאת מהאנוכיות והגאווה, להבין שאתה מנהיג הבירה ולקבל את העובדה הפשוטה ביותר
שאתה מחייה אותי, ואם כך יש לי עוד הרבה טוב להוסיף לעולם.

בצפייה קטנה, לזכות רק ביום הזה לנקיות

המחשבות של "כבר נפלתי אז בא לפחות נהנה מזה" הן ידועות ונועדו להשאיר אותנו דבוקים להתמכרות.

צריך לזכור שההתפרדות הראשונית מהדבק הזה של ההתמכרות מאוד קשה והגיוני שיהיו הרבה נפילות בהתחלה. מה שחשוב זה, כפי שכתבת, לא להתייאש. תתחיל את המסע עשרים פעם. רק כל פעם תנסה לשמור שעתיים יותר מפעם קודמת. בסוף תצליח להגיע לפרק נקיות משמעותי.

תמשיך לשתף

אני שואל כל נופל "האם היה שווה ?"
אחרי כמה ימי נקיות, לפעמים יש הרגשה שמשתלם ליפול בשביל משהו טוב.
עוד לא פגשתי מישהו שאמר שמשתלם, אבל אני מחכה למישהו הזה.
החישוב נעשה באמצעות, כמה ימים אני כבר נקי, וכמה כיף זה יביא לי.
לכן אני קצת נגד הספירה. אדם אם אלף ימי נקיות, ואדם עם יום אחד, לשניהם יש רק להיום.
אם משתלם לך ליפול, בבקשה תספר לי על מה. אני סקרן להכיר אדם כזה.
שאלוקים יתן לך כוח לעשות את מה שאתה והוא רוצים שתעשה.

לוחם- התשובה חד משמעית, לא היה שווה, ולא היה שיקול, רק היום אני מבין שכשאני נתקף, אין באמת דו שיח אוביקטיבי, 
אלא דו שיח סוביקטיבי לתאווה, וכל הטיעונים של למה לא הם בעצם "לדמיין כאילו אני נלחם"  אבל באמת כבר התאווה משחקת תמשחק.
עוד נק' שבימים האחרונים אני מתחיל להיות עירני אליה.
במשך עשר שנים לא פינתי לטיפול, לא דיברתי עם אף אחד, לא כי לא רציתי לטפל, אלא כי הייתי בטוח שאני לא מספיק רוצה להפסיק, או לא עושה הכל כדי להפסיק, רק עכשיו אני מתחיל להבין שהאמירות האלה נבעו משכל משובש, אותו שכל בעל רוח שטות. (אינני מכה עצמי על כך) 
הוא זה שמספר לי ספורים "ברגע שתרצה תפסיק" וכל זה כדי שאני לא אצטייד בכלים שבאמת יעזרו לי להפסיק, 
בתחילת שנה, בערב ראש השנה, נגמרה החלטה בליבי, "השנה עושים באמת את הכל, ואם נצטרך נלך לטיפול, נפתח את כל זה, נתמודד" 
בין הזמנים הגיע, ונפלתי, ונפלתי, ונפלתי, ונשמרתי בחלק מחול המועד, ואז עוד ערב של נפילות, יט תשרי. ב4 בבוקר נפילה אחרונה ובכי.... פעם ראשונה מזה שלוש שנים שאני שוב בוכה, ממאן להשלים עם הדבר הזה. בוכה כי מבין שזה לא אני, זה לא חלק ממני, זה לא שייך אלי. מתקלח, מתחיל ללמוד איזה ספר... מנסה למצוא רמז שיאמר לי, ,אפשר לצאת מזה"
ניכנסתי לגוגל, וכתבתי " מכור לפורנו" כך הגעתי לאתר. רץ למקווה, תפילה, ו"אור חדש על ציון האיר" אני כבר לא לבד.
אני כאן! כדי להחלים, להבריא, לאט לאט מעכל את מה שציירתי במשך שנים, ומתחיל להבין, שעכשיו... למרות הנפילות, עכשיו אני באמת מתחיל לעשות כדי להפסיק, להתמודד, להבריא.

בהתחלה ימי התלהבות והרושם שהבכי עשה עליי נתנו לי כמה ימים של ,אורות" עברו חלפו מהר. ואחרי 11 יום נפלתי, ושוב נכנס למעגל הנפילות. 
לא מצליח לשמור על עצמי יותר מ4 ימים. ובכל זאת... ממשיך
מה שכתבתי אתמול היה למעשה הכרזה אחרונה מבחינתי.
"יכול להיות שאני אפול, ולא אצור רצף ארוך, יכול להיות שכל יום אדווח על נפילה, אבל מוטל עליי רק להשתדל, אם אני כאן, יוצר קשרים, מכיר ספונסר, ועובד. אז גם אם אני נופל. אני מחלים."
ההכרזה הזאת הייתה חשובה לי בעיקר כי החלו הרהורי ייאוש.

ועכשיו לנימה אופטימית, היום, (שהתחיל נורא מאוחר בעקבות האתמול) החלטתי שלעשות ספורט ליפני שאני יוצא. 
ופלא, עבר עלי יום שקט ( מבחינת התאווה, כי מבחינת המשימות היומיות היה באלגן) שמח, הלכתי ברחוב אם עניים למטה ולא חשבתי בכלל ש"אני חייב להישמר" פשוט לא הייתי שם, רק עברתי שם.

תודה רבה לחברים, אלא שיצרו איתי קשר אישי, אלא שחיבקו אותי במספרם, גם אם עדיין לא דיברנו, זה נותן תחושה חמה

מתפלל שה' ית' יזכה אותי להבין ולהפנים, שהיום הזה חשוב ביפני עצמו בלי קשר למחר, בלי קשר לעבר, והוא הדין לרגע

אני שמח שהתשובה שלך ברורה וצלולה שאתה לא רוצה ליפול, ולא היה שווה.
אני מקווה שלעולם לא אמצא מכור שמרגיש שמשתלם ליפול.
אבל אשמח ליפגוש אחד כזה.
שתיזכה להצליח לעשות את רצונך, ורצון הקב"ה (בענין זה, הם אותו רצון), להתגבר על היצר הרע, ע"י חיבור אמיתי לה' יתברך (זה כל 12 הצעדים). ושתרחם ותואהב את עצמך כמעט כמו שהקב"ה אוהב אותך, וכך לעולם לא תיפול.

תודה על האיחולים.
בוא נסתפק בהיום לא ליפול 

ברוך ה',
בספר הישר לרבינו תם מובא (במילים שלי) שישנם ימי קירוב וישנם ימי ריחוק
בימי הקרבה האדם מרגיש שמח, שליו, כאילו בכל פעולה הוא בכבודו ובעצמו מקרב את הגאולה וגואל את העולם.
הכל הולך, הלימוד מתוק, התפילה מכוונת, האכילה בשביל הברכות, חסד זה מושג של נתינה לאחר, וכל אדם נברא בצלם. כל כולו בשיותי ה' לנגדי תמיד.

ימי הריחוק... ה' ישמור, אדם מדוכדך, כלום לא הולך, הלימוד לא מעניין, התפילה שתיגמר, הברכות בחטף, החסד הוא כדי שייתנו לי, וכל אדם נברא בצלם חוץ מ..           וה'... חס ושלום נגדי.
חובה על כל אדם לעבור ימי קירבה, וימי חיזוק
ימי קירבה להיטען בכוחות, ימי ריחוק שהם התקופה בה אדם מגלה דעתו כי הוא עבד ה' ולא רודף אחרי הרגלי ילדות/ או עובד את הכרס שלו (מה שכיף לו) 
מטרת האדם, בימי הקירוב להתקדם, בימי הריחוק לשמור על מה שהשיג.
ככו שאדם יתקדם בימי הקירוב, וישמור עצמו בימי הריחוק, כך ה' יתב' יסיר מעליו ימי ריחוק, וימי הקירוב יהפכו להיות דבר שבשגרה, והריחוק? יגיע לדקות ספורות מידי פעם. עכת"ד אולי בחינת "עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה"

אחרי תקופה של ימי ריחוק, נראה לי שבעזרת ה' אני נכנס לימי קירוב!!!

בחסד ה' יום 2 

מוכר הסיפור על אשת ר' אריה לוין  שהלכה ברחוב ונתקל בה חסיד, מיד הסתובב והסתכל על הקיר כדי לשמור עניו.
אמרה לו אשת ר' אריה "חוסיד שוטה, מוטב שתסתכל עליי ותחשוב על הקיר מאשר תסתכל על הקיר ותחשוב עלי"...

ולמה סופר הסיפור?
היום הייתי באירוע, כל מה שהפחיד אותי שם ואליו התכוננתי היה  שמירת העניים. אירוע של חברינו שפחות מקפידים על צניעות ( לא חילוניים, דתיים...) ליפני כשבוע, (תלוי מתי תקראו את ההודעה) החזרתי לעצמי את המנהג הישן להסתכל על הרצפה בהליכתי ברחוב, ונזכרתי בסיפור הנ"ל, האם יש לי עניין להסתכל על הרצפה ולהסתובב מסוקרן איזה מראות פיספסתי, ומימלא לתת לדמיון להשתולל? או שמא... עדיף ללכת עם ראש מורם ולחשוב על דברים אחרים.
לכל מכור התשובה ברורה, הליכה עם ראש מורם ומחשבה על דברים אחרים, יכולה לעזור רק אם עומדים לעכל לך את הצורה ושום דבר לא יסיט את קו המחשבה שלך ששקוע באיך אתה מציל את עצמך.
אז? מה הפיתרון? 
מה שאשת ר' אריה אמרה לא בא בחשבון, לא זכיתי להיות חסיד שוטה, אני סתם שוטה  ולכן אצלי להסתכל על אישה יפה אוטמתית גורם לי לחשוב עליה, אז הפתרון כדלהלן, 
להסתכל על הרצפה, ולחשוב על הרצפה... או הקיר,,,או משהו אחר, 
עד כאן הכל טוב ויפה... לרחוב, לא לאירוע, שבו כידוע צריך מצד דרך ארץ להנהן עם הראש ולחייך לכולם. 
איך יוצאים מזה??????
ברוך ה' חסד גדול עשה עימי ה' ישבתי בפינה, ככה שלא הייתה תנועה ערה של המין השני, הסטטי מבטי ברגעים קשים, ועם המבט המחשבה הוסטה לדברים חיוביים (וכשאני חושב על זה ברוך ה' לא זכורות לי מחשבות נוראיות כל כך להרבה זמן) 
בדרך ארץ ובמבט פוזל לצדדים בעדינות שלא יורגש אמרתי שלום יפה, חייכתי, ועידכנתי בחיי... כולם יצאו מבסוטים, 
ואני מסכים לעצמי לתפוח על שיכמי, 
שמח על עוד יום נקי. 
מתכונן למחר, ימי חמישי זה כבר הכנה לקליטת הנשמה היתירה. 

ה' ית' זכה אותי להבין, שכל יום חשוב ביפני עצמו, בלי קשר למחר, בלי זכר לעבר, והוא הדין לרגע.

מצטרף לטפיחה על שכמך פשוט שמח היקר 
אירועים הם בהחלט טריגר גם בשבילי, תחושה של - הרי ממילא אתקל במבטים בלי שארצה, אז אוותר מראש..
כל הכבוד לך.

תודה על הסיפור, לא הכרתי אותו.
מזכיר לי סיפור רוחני דומה, על מורה ותלמידו שחצו את הנהר וראו אשה 'במצב חווה אמנו קודם החטא..' טובעת במים, המורה קפץ למים ומשך אותה לחוף מבטחים. כעבור שבוע התלמיד אומר למורהו - אני לא מצליח להבין איך העזת לקפוץ למים ולהציל אותה? ענה לו המורה - אני סחבתי אותה על ידיי במשך כמה דקות, אתה סוחב אותה בראשך כבר שבעה ימים!

לגבי אירועים בעייתיים, מה שעוזר לי (כשאני מיישם את זה בפועל..) זה להיזכר שאני לבד לא אצליח, אני צריך עזרה, ואני מקבל אותה בעזרת תפילה לבוראי הרחום שיעזור לי להישאר רגוע ומפוכח גם אם אתקל במראות יפים.. ושיחת טלפון ושיתוף חבר מהתכנית בתחושותיי, עצם הדיבור על המצב ותיאור התחושה הפנימית שלי עוזרת לי להירגע.
וכשאני רגוע ומחובר יותר לכח העליון שלי אני מצליח לחוש מוגן בתוכי פנימה, וזה נראה לי הכי חשוב להחלמה שלי, יותר אפי' מהניסיונות המבורכים לברוח מההתמודדות עם המבטים, אבל זה החוויה שלי עם עצמי ייתכן שלאחרים זה אחרת.

שיהיה יום טוב ומחלים לכולנו.

את השבוע אני מתחיל אחרי סופ"ש בלי פורום, ותאמת בלי קשר לגלובליזציה. אני נמצא בסופ"ש  (לפחות כך יהיה עד חנוכה) באזור שאין לי זמן לדברים הנ"ל. 

שבוע שעבר נשמרתי בערך 4 ימים ונפלתי ביום ראשון.
היום אני נופל אחרי שבוע.

היום קמתי בבוקר (במקום המרוחק... ההוא מהסופ"ש) וכבר הבנתי שהיום תיהיה התמודדות לא פשוטה.
במחשבת ה"למפרע" חבל שלא יצרתי קשר אם אנשים טובים שנתנו את מספרם.
נחיתה במקום לא סימפטי מבחינת צניעות, אבל מאמץ ועניים למטה. צלחנו את זה. אחרי הרבה ימים ללא בית הכי בא לי להגיע לסדר את הבית ולשבת ללמוד, מה לא הספקתי ללמוד היום מהשיעורים הקבועים. משנה/גמרא/טור ב"י. 

מגיע הבייתה מוקדם מהרגיל. ואופס... מתחילה המשיכה (אינני מסוגל לקרוא לזה רצון, כי הוא לא!!!!!) שתי נשימות. "בשביל מה??" אני שואל "השתגעת" יש לי כבר זמן נחמד בנקיות. למה להפסיד את התנופה שאני מקבל מהזמן הנקי שמצטבר.

החלטה= לא פותחים תמחשב. 
אבל הפורום קורץ....
לא מעניין.... הפורום יכול להסתדר בלעדי....
כן אבל יש מלא הודעות חדשות.
איזה קטע, אני חי בלי שראיתי אותם. כנראה שאמשיך לחיות גם אם לא אראה.
אז???
ארוחה, נלמד, תפילת ערבית, ואירגון לשינה.
אוקי... רגיעה....

טעות- התישבתי לאכול מול ערוץ חדשות. לא היו דברים רעים, אכלו תראש על השריפה.
הבעיה.... המוח שט. בימים כאלה אני צריך להעסיק אותו תמיד! אחרת הוא אינו מעלה לי תמונות לא צנועות. הוא מעלה לי תחושות מתקופות שבהם כל כך נהנתי מהדבר.

תפילה ערבית.- כוונה נפלאה, דיברתי עם ה', ביקשתי ברפאנו רפואה על הדבר בשמע קולנו ביקשתי שיקח את המשיכה. 
חזרתי הבייתה. לא זוכר את הדו שיח. אבל הוא היה קצר, בליבי נגמרה החלטה להתפתות כבר בבוקר (רק שהתעלמתי ממנה רוב היום, מה נקרא יובש). זה ליווה אותי כל היום אז הצלחתי למשוך את זה קצת. 
עוד רבע שעה נחטא. בנתיים פורום. - טעות שניה, הכי חכם עכשיו זה ללמוד, זה הכי ימלא אותי בקרבת אלוהים. ויותר חשוב, זה ימנע ממני לעשות דברים שלא מתאימים לי.
פורום. ומריחת זמן. אמרנו רבע שעה אז רבע שעה. - נק' פילטה אחרונה. בא נתקשר למישהו. עזוב... בוא נסיים עם זה, מחר נתחיל מחדש.
נפילה.
עוד אחת. 
פורום.

הרגשה? רגילה, פספוס על התנופה בעלייה. אבל.... שמח. יש פה שינוי, מתחיל לראות את את הצמיחה  של הנטיעה. 
נכון.... זה עדיין לא פרי שלם ובשל ומתוק. זה אפילו לא נראה כמו פרי. אבל זה בהחלט ניצן. אמנם ברכת האילנות לא נברך על זה, אבל אם נמשיך להשקות, לעדר ולזבל.... יבוא הרגע ונברך בשם ומלכות.
לא מובן מאליו שעצרתי ומשכתי את עצמי לא בצורה יבשה אלא בצורה נקיה. (למעט הרבע שעה האחרונה) ולא מובן מאליו שבעודי שקוע בזבל, הצלחתי להריח ריח רע... פעם הזבל היה עמוס בושם. 

אז כמו שאמרתי כבר בעבר 
שלב ראשון שלי בהחלמה= לקבל את הנושא הזה שדברים כאלה באים בתהליך, לשמוח בהתקדמות הכי קטנה ולהפסיק לחיות ב"או הכל או לא כלום". מסע הוא אוסף של צעדים. וכל צעד מוביל לצעד הבא.
לא סתם הישועה נמשלה לצמח. אז בברכת את צמח דוד עדך תצמיח 
מאחל לי ולכם להפנים שכל יום חשוב ביפני עצמו, בלי קשר למחר, בלי זכר לעבר והוא הדין לרגע.

שאריות האתמול הכו בי בבוקרו של יום. כאשר קמתי אחרי זמן תפילה. 
הרגל התחושה לא הבהיל אותי אבל בהחלט ראיתי התנהגות הזיה בתחילת היום עד שהתאפסתי על עצמי. ( מי שמכיר שיגיד, הרצון להיות צודק ולהוכיח את עצמי מחריף אחרי נפילות, כאילו לפצות על התחושה הנסתרת של הריקנות)

במהלך היום חשבתי הרבה על מידת הדחיינות. היא מונעת ממני לעשות הרבה דברים טובים שאני רוצה. בין הקשורים למחלה, בין שלא. ושוב זה הופך אותי להיות פסיבי למציאות ?( היה שרשור קשור מתישהו)
אז סגרתי איזה נושא שכבר שבועיים מחכה לתשובה.
ועצם הטיפול בו גרם לתחושה טובה. 
בנוסף כחלק מהפעילות שאני עוסק בה היה לי היום איזה מבדק. קיבלתי בו ציון הקרוב למאה, וגם את הנק' שפספסתי קלטתי מהר תוך כדי תנועה.
בקיצור יום משגע. מלא בעשייה ושמחה. ציפיתי לקושי יותר גדול בעיקבות האתמול,
אולי העובדה שלמרות אתמול המשכתי ללכת אם עניים למטה מסייעת בגלוי מילתא,שאתמול כבר חלף והיום הכל חדש.

ברוך ה'. גם היום התקדמנו

אהלן חברי חברי הפורום.
מבחירה שלי לא תיהיה לי אפשרות/ורצון ליפול עד יום א' כמעט בוודאות.
העניין שכשיום ראשון יגיע מנסיון העבר אני מסוגל ביום זה להתפתות ליצר.
אשמח לשלל עצות לעשות כבר מהיום ולהתכוננן ליום יא' שהרי היום ובימים הקרובים (אין לי הבטחה אבל...) הגיוני מאד שאהיה מפוקח.
וביום ראשון...
אז חשבתי כבר להתקשר לחברי הפורום ליפני יום א' כדי שביום א' אם אצטרך זה לא יהיה חדש לי.
אם יש עוד רעיונות שמח.