תודה אישי ישראלי, ואמונה
מתחיל להסתמן שקיצרו לי זמנים והמערכה תתחיל כנראה במוצ"ש, (זה לא סגור)
אז במוצ"ש אני יוכל לעדכן מה קורה איתי, בראשון פחות.
בכל מקרה אעשה מה שחשבתי עם הטלפונים, בנוסף לחשבון נפש כל שעה, ואם אצליח אפתח את היום הזה בספורט,
================================================================================
בימים האחרונים אולי בגלל הידיעה שאין לי אפשרות לחטוא ובעיקר בגלל הגאווה שלי, "יהיה בסדר, אני יצליח להתמודד" הייתה לי התרשלות קלה בשמירת העניים. ומצאתי את עצמי עם ראש מורם בלב קניון הומה אדם וחוה... אז נכון הקור נתן טון, והפריצות עברה מחשוף לסטייל. וחוץ מזה עדיין הפרסומות של המשקפיים/אודם/מקרר/וסופגניות לא החליפו קולקציה.
ההתעשתות הגיע ברוך ה' מהר, ואיתה גם דו שיח מעניין
" -נו.. מה הקטע. הרי גם ככה בתחילת שבוע ראיתי מראות מפורשים, אז מה עכשיו אני יהיה קדוש?"
- אה... יצר? הרבה זמן לא השמעת קולך, מי אמר שאני שומר עיני כדי להיות קדוש? להזכירך אני חולה, וזו התרופה, נכון שהסימפטום למחלה עדיין קיים, זה לא אומר להתייאש מהתרופה.
- כן, אבל אתה נראה עלוב... ראש למטה הולך מהר... כאילו מפחד "לחיות"
- נראה עלוב? אז מה, אני מרגיש אחלה עם זה. מפחד ל"חיות" מה חיים בללכת עם ראש מורם? וחוץ מיזה, אני מפחד לחטוא. ואגב, זה קצת יומרני לחשוב שכככככללללל הקניון ואנשיו בוהים בי... כל אחד עסוק בעניניו ואייפוניו, אני לא באמת חשוב כמו שאתה נוהג לספר לי בכדי שכולם יעצרו ויבהו בי ובאיך שאני הולך.
- נו... אז יהיה משעמם בדרך עכשיו?
- למה משעמם, מאתגר. תראה כבר הגענו ליעד בלי ששמת לב"
אז מה מניע אותי לסובב עיני כממטרות המשקות את הדשא?
- סקרנות
- דמיון
- תחושת הנוכחות
וכל אלו נגזרת של "תחושת הפירוד מעצמי"
בורא עולם, אבא שבשמיים תן לי להפנים שכל העולם נברא בשבילי. תן לי לחוש חיוני בעולם וחיוני לעולם. גם אם אני תקוע בתוך ד' אמותי