סיפור שהיה כך היה (בערך, עדיין צריך להישאר פה חסויים)
טלפון מחבר... אני כבר יודע מה הוא הולך לשאול.
כן אחי אני שומע הצעות. דבר אלי....
בחורה מעניינת, מבית טוב, שאיפות בריאות,מידות מעולות, ונשמע שכיף להיות בחברתה.
המודעין התחיל לפעול, כל מי שבאזור מגוריה מתגייס למשימה, פרטים מתחילים לזרום אלי... כמובן טלפונים לבירורים, כניסה לפרטי הפרטים. תיהיה הכי ביקורתי ליפני, שכשתגיע לפגישה תבוא רק לפגוש.
אחרי לבטים קשים, בשכל אני רוצה להגיד כן... הנה מה שאני מחפש, ברגש... הביטחון העצמי מתחיל לטפטף "היא בטוח תזרוק אותך.. תראה איזה צדיקה... אתה כולך מרעין בישין" אז אני משיב... "ניתן לה להחליט...אם היא רוצה או לא, למה שאומר לא בגלל שהיא בטוח תזרוק אותי"....וכך הדיון מתנהל במשך כמה ימים.
ואז החבר שואל נו? מה אומר?
אני מחליט שאין סיבה אמיתית לומר לא. אז יאלה כן!
מחכה לתשובה... כעבור השלושה ימים הנוהגים להמתנה עדיין לא מגיע תשובה. והנה הבטחון העצמי נבהל וקופץ " אמרתי לך שהיא לא מעוניינת, למה אמרת כן? אתה רואה אפילו עוד ליפני שפוגשות אותך כבר אומרות לא" סטטיסטית זה לא נכון... חוץ מפעם אחת אף אחת שאמרתי לה כן לא אמרה לא.... אז מאיפה הבטחון העצמי יונק את ההכללה הזאת?
בסוף הגיע "הכן"... הביטחון העצמי נרגע. אבל מציק... איך תיהיה הפגישה הראשונה? אולי היא לא יפה? ואולי לא יהיה כיף לדבר איתה?, ואו ואו אני אומר, תירגע, אני הולך לפגוש מישהי... שמקסימום תאמר שאני לא מתאים לה, ולא שאני אדם רע.
פגישה ראשונה.. היה נחמד. רק שבסופה ניכנסתי לבור. והיא ניגמרה בתחושה לא כל כך טובה שלי,
"היא בטוח אומרת לא" אני נלחץ, מבואס, מגיע הבייתה.... ונופל.
יום למחורת צריך לעדכן אם אני מעוניין להמשיך. אני מעוניין?! בשכל כן, בתחושה... היא בטוח תזרוק אותי, אז למה?,
טוב נחכה נראה איך היה לה... בערב, מנסים ליצור קשר... לא מצליחים. היא עסוקה מידי.
"נו... אתה לא בעניין שלה, אמרתי לך! היא חותכת" אני נלחץ, מתבאס, מגיע הבייתה ונופל
קמים, למה נפלתי? כי היא עומדת לזרוק אותי?
נגיד וזה נכון... למה זה מבאס אותי?
זה מעיד עד כמה אני אפס, לא מסוגל לנהל שיחה נורמלית,
זה לא נכון, אבל נגיד ואתה צודק, למה זה מבאס אותי?
כי אם לא אנהל שיחה נורמלית אז לעולם לאצליח להקים בית,
ואז? אם לא אקים בית, מה אז?
אז יאמרו שאני אדם לא יוצלח!
זה מה שמודד אדם מוצלח? אם יש לו אישה? וגם אם כן, האם רק בגלל שהסביבה חושבת ככה זה נכון? וגם אם כן... הפתרון היחידי זה להתבאס?
לא... אתה יודע אפשר גם ללמוד לנהל שיחה נורמלית....
אחלה! אז מה הבאסה?
נעלמה...
יום למחורת, טלפון... ממנה.... הכל רגיל. קבענו פגישה שניה.
לא משנה מתי קרא הסיפור. הוא סופר כדי לראות בחוש, איך דברים שדמיינתי, גרמו לי להתבאס, ואיך הבאסה שלחה אותי לחטא.
משוואה פשוטה, הדמיון משפיע על ההחלטות שלי, הבעיה שהדמיון מנותק מהמציאאות! וכך ההחלטות שלי. ושוב... חוסר האונים מתגלה במלוא תפארתו! ריבונו של עולם, זכה אותי להבחין בין מציאות לדמיון, ולקבל את החלטותי בצורה כזאת שתיבנה את המציאות ותתעלם מהדמיון!
עוד יום נקי, תודה