מצד אחד, בקולות, ברקים וצלצולי פעמונים: ברוך הבא לקבוצתנו! צעד גדול לך, ושמחה גדולה לנו שזכינו להכיר אותך וירטואלית, ועכשיו ממש איתנו גם במובן הפיזי...
מצד שני, כחבר, רוצה לתת לך חיבוק פשוט, לתת יד ולהמשיך לצעוד יחד. כי הקבוצה היא רק הפלטפורמה, וההחלמה היא לצעוד ביחד. ופה אנחנו בכל הכול ממשיכים לתת כוח אחד לשני, כמו בעשרות הדפים הארוכים נוטפי דם, יזע, אמונה ואהבה גדולה של השרשור הזה. אז נמשיך יחד! אוהב אותך!
וכן, יש משהו מאוד טקסי ולפעמים נראה הצגה בפורמט של הקבוצה. נראה לי שאנחנו צריכים את זה כתזכורת, השקייה תמידית לזרע האמונה וגיזום עשבי ההכחשה במוחנו... אבל העיקר בקבוצה מבחינתי הוא דווקא לא הפורמט, אלא הדינמיקה מסביב, הבדיחות, החברים שנשארים לפטפט לפני ואחרי, השיתופים, החיבוקים, הביחד הקבוצתי, השמחה אחד בשמחתו של השני (בין אם זה מפעולות תכנית כמו בציוני דרך, ובין אם סתם בחיים, כשחבר מתקבל לעבודה חדשה או נולד לו ילד וכולם צועקים לו מזל טוב) והשותפות בצער (השבוע חימם לי את הלב לשמוע מחבר שישב שבעה על אביו רח"ל וחברים מהקבוצה באו לנחם ואפילו עשו קבוצה אצלו יום אחד). הקהילה הזאת מדהימה. אולי בגלל שכולנו לא חברים איש למסכה של רעהו, אלא שותפים בכל הכנות לאמת הפנימית שלנו, על כל כיעוריה, חסרונותיה, הצלחותיה והתקדמויותיה.
