זה לא משנה כמה פעמים אני יעלה בזיכרון את הימים האבודים, שהוקדשו לתאווה,
את רגשות הכאב בסוף היום שגרמה ללכת שוב עם התאווה,
את כל אותם הבטחות שלא עמדתי בהם, צ'קים שפוזרו ללא כיסוי.
לא חשוב כמה פעמים אני יברח מהתאווה, יברח מאירועים יברח ממקומות שמפחידים אותי,
בסוף היא מגיעה... היא מגיעה אם אני לבד, אם אני מרגיש לבד, אם אני חושב לבד,
אם אני מעדיף לברוח מהתאווה כמו שאני בורח מהמציאות גם אז היא מגיע, מבחינת כל הבורח מהכבוד הכבוד רודף אחריו.
לוקח לי זמן לעכל דברים ללמוד אותם, וליישם. המעבר בין הלימוד למעשה הוא הכי קשה אצלי.
לאט לאט אני לומד שיש דברים שצריך פשוט לנסות, ולראות, ורק אחר כך לגבש דעה על איך הם.
ברוך ה', היום הבנתי שאני לא צריך לברוח מהתאווה.... רק צריך לוותר עליה,
לוותר על הקשר איתה, ולתגבר את הקשר איתו.
זכיתי לדבר עם שני חברים היום, זכיתי לעשות קצת פעולות החלמה,
ממשיך להתפלל שיהיה לי את הכוחות להתמיד.
ברוך ה' נקי.