טוב, אז לכל מכור יש כמה סיבות לחזור לתאווה,
טריגר מפורש, בריחה מהרגשה לא נעימה, בריחה מהתמודדות מעצבנת,
ולפעמים ההרגל עצמו מחזיר לתאווה, כמכורים, אנחנו צריכים תאווה מתי שפשוט התרגלנו להתשמש בתאווה,
זה יכול להיות מהרגל שתמיד שנכנסים הבייתה יושבים על המחשב,
זה יכול להיות מהרגל שתמיד אחרי שסיימנו את המטלות המעצבנות אפשר לקחת פרס של תאווה.
לפעמים זה מההרגל שבמהלך היום יש זמן בו אנחנו שוכחים את עצמנו עם תאווה.
אני עדיין לא יכול לומר שיצאתי מסבב הנפילות האחרון, אבל בהחלט יכול לומר שמתחיל לעבור זמן מה שכבר משכיח ממני את הנפילה האחרונה (וכן, אני מודע לסכנה שבכך, ומזכיר לי עד כמה אני חסר אונים,ועד כמה בשניות אני יכול למצוא את עצמי תאב לתאווה) אבל לצורך העניין נדבר על הסבב נפילות האחרון שהיה לי בלשון עבר,
בסבב הזה, המון פעמים אחרי נפילה שישבתי ושאלתי את עצמי איך הגעתי לכאן, גם כמכור, מה גרם לי ליפול עכשיו, לא הייתה שום תשובה, שום טריגר, שום בריחה, לא הרגשה רעה שצפה, ולא התמודדות עם דבר לא נעים, להפך, גילתי שהיום התנהל כרגיל למדי,
אז מה גרם לי ליפול?
אני חושב שזה ההרגל, בשלב מסויים התאווה הפכה להיות חלק משגרת היום, כזאת שמקבלת את זמנה ללא טריגר מסויים,
היא קיבלה שימוש, כי התרגלתי להשתמש, והתרגלתי שכחלק מסדר היום יש זמן נפילה.
לשבור את ההרגל הזה לוקח זמן, כי בסוף, הרגל הוא הרגל...
אז אני לא יודע איפה אני עומד כרגע,
אני יודע שאני נקי רק להיום, בדיוק כמו שאני חסר אונים רק להיום,
בדיוק כמו שבלי קשר עם חברים אני לא יכול
אני יודע גם... שזה לא משנה כמה ימים צברתי, אצלי התאווה מגיע גם כשאין הרגל, היא מגיע כי אני מכור, היא תבוא לנחם שיהיה קשה, היא תבוא לשמח שיהיה מרגש, היא פשוט תגיע.
רק בזמנים שבהם אני מבלה איתה המון היא הופכת להיות משהו מסדר היום, כמו להבדיל, שיש לי הרגל להתקלח ליפני שאני נכנס לישון,
אז רק להיום נקי, והיום הזה מצטבר לעוד יום שעוזר לי לנתק הרגלים רעים,
שבת שלום לכולם
