ממש נעלמתי לעצמי בימים האחרונים. לא היה לי זמן, מעט שעות שינה (ממוצע של 12 שעות ב4 ימים)
נפלתי לעצבות נוראית. ופשוט לא מצאתי את עצמי....
היום כבר מרגיש יותר טוב, יותר מחובר וחזרה לה התקווה שאפשרי להשתנות ולשנות בעזרת ה'.

מקווה שאספיק מתישהו לשבת לקרוא כל מה שפספסתי בימים האחרונים.

אוהביםםם וברוך שובך !!

לצערי נמצא פחות, לא מוצא פנאי נפשי לשבת לקרוא

נכון לעכשיו נקי

נעלמתי לי בין אתרי הזימה לרצון החזק להפסיק.
נעלמתי לעצמי בין כל ההסתערות עם ההחלמה לתמונות והסרטונים.
ותמיד המשכתי לספור ולאפס. להתחיל לתאכזב. 
ומצאתי את עצמי זרוק אחרי שימוש שבור אחרי חציית קו
ועצוב אחרי חוסר יכולת להתרומם.

אבל תמיד ידעתי שבין כל הריח הלא נעים הזה, לבין הריח המלאכותי
ידעתי שהמציאות חזקה מהכל, ועוד יבוא יום שבו אוכל לומר שהגעתי ליעד....

עכשיו אני שקוע במציאת היעד!

רק להיום נקי! 
וזה לא מובן מאליו בתקופה ההזויה הזאת שאני עובר.
עמוסה טלטלות נפשיות....

תודה חברים. מקווה שקורנה לא ימנע ממני לבוא לבקר כאן יותר. 

נקי.
נושך שפתיים וממשיך.
אסיר תודה רק להיום

מעולם לא היה לי  הסבר למעגל ההתחדשות שאני חווה, 
מה גורם לי לקום יום אחד עם הרבה רצון, תקווה, אמונה, ודבקות במטרה.
ומאידך מתי אני קם ריק, עייף נפשית, וללא שום חשק אמון או יכולת.
וזה לא תלוי רק באיך ישנתי.
נסתפק בלשמוח בכך שהיום קמתי נמרץ.

שבת שלום

תיארת פה את הבעיה העיקרית בחיים שלי...
מאוד מזדהה..

כאילו אין לי שליטה באיזה מצברוח אני אקום בכלל...

לא תמיד אני מבין למה קמתי ככה או ככה..

אולי אני צריך פשוט לקבל את זה.. להפסיק למרוד בזה.. לקבל שזה רצונו של אלוקים..
או שכן יש לי מה לעשות עם זה..
לא יודע.. הזמן יגיד

מצטרף לכל מה שנכתב כאן, בעיקר מה שחשוב בענין הזה זה לקבל את זה, ולקבל שזה רצונו של אלוקים.
אבל אני רוצה להוסיף שבשנים האחרונות יש הרבה מקרים שאני מבין למה קמתי בלי מצב רוח, ולמה במשך היום יש לי רגשות כאלה ואחרים, כיון שאני יודע לבחון ולראות מה קורה איתי במשך היום, ואני מזהה פחדים כאלה ואחרים, וכן טינות וכיוצ"ב.
וגם לגבי הדברים הללו הדבר הראשון שאני צריך לעשות זה לקבל את הרגשות שלי, ואח"כ יתכן שיהיה לי גם דרך לטפל בדברים מסויימים.

בהצלחה רבה

שוב תקופה שנעלמתי מכאן.
ושוב רצון לחזור.
שוב נקי כמה ימים, וזה מרגיש כמו תחילה של התחלה.

רק להיום, עם תחושת רק לתמיד
רק כמה דקות עם רצון לשעות על שעות.

הפכפכה היא התאווה, פעם באה ופעם הולכת.
אבל הרצון לעבוד, להתמיד, ולהחלים. תמיד נשאר.
בתפילה שימשיך להשאר הרצון הזה... אותו אחד שהפגיש אותי עם אינספור התחלות.
ובתקווה שיוביל אותי לפעולות הנכונות הרצון הזה.... אותו אחד שעורר אותי בכלל לפעול.

רק להיום נקי...

אני לא יודע למה לאחרונה החלמה לא מעניינת אותי.
זה לא שאני כל היום מול המחשב משתמש.
אבל כן יוצא לי פעם ביום,יומיים להשתמש.
ועדיין ההחלמה לא מעניינת אותי.
אני כואב על הנפילות. מבואס מהזמן המתבזבז ועדיין החלמה לא מעניינת.
אני מדמיין את עצמי בימים של החלמה, שליו שמח ופעיל. וזה עושה לי געגוע וטוב על הלב.
ועדיין החלמה לא מעניינת.
מישהו נתקל בתופעה דומה?
תקופה שפשוט לא מעניין להתרכז בהחלמה. כאילו החיים דופקים. נכון, ביחד עם התאווה. אבל דופקים אז למה להתאמץ.... זו בערך התחושה בקיימת בי בימים האחרונים.

פשוט שמח יקר
החיים צופנים לנו קשיים לא מעטים. תמיד תהיה תקופה בה יקרה משהו - קורונה, לחץ בעבודה, בעיות עם האישה , בעיות עם הילדים וכו.....
אצלי, בתקופות קשות הרצון להשתמש חזק מאד, כי זה פתרון לכאורה לקשיים.
באותו זמן לא מעניינת אותי ההחלמה.
רק כשכתבתי את הצעד הראשון בתוכנית 12 הצעדים, וראיתי שחור על גבי לבן איך השימושים דפקו לי את החיים לחלוטין, הודיתי שאני חסר אונים אונים לחלוטין למול התאווה והתחלתי להתמסר לתוכנית 12 הצעדים.
אני הגעתי לתחתיות קשות - האישה שאיתי תפסה אותי בוגד בה, היינו על סף פרידה כואבת מאד. איבדתי את האמון שהיא נתנה בי הרבה שנים.
מאחל לך שתפנים עד כמה השימוש בתאווה דופקת לנו את החיים לגמרי, ותתחיל לצעוד בדרך להחלמה מתוך אמונה פנימית עמוקה.
בהצלחה רבה

וואיי, לצערי, מוכר מאוד התחושה הזאת,
קרה לי בעבר הדברים האלה, עד שהגעתי לעוד תחתית, והייתי חייב לעשות אחורה פנה, ממליץ מאוד לא להיות לבד, תנסה לפגוש חברים לדרך, הקורנה לא מסוכן כמו התאווה, בכל מקרה אוהבים,מאשמח להיות בקשר.

תודה למגיבים.
לבנתיים נקי.
תוהה לעצמי, איך אדם שלא מצליח להתמיד קונה את מידת ההתמדה?
אם אני לא מצליח להתמיד בצעדי החלמה, איך אפשר להצליח להתמיד? 
אני מוצא שזו נקודה שמפריע לי נורא, לא מצליח להתמיד בדברים שאני רוצה להתמיד.

בהחלט בעיה שמשותפת לנו..

אני עובד את הצעדים רואה שהם עובדים לי, רואה איך אני משתחרר מטינות וכעסים ופחדים ויוצא מדכאונות..

ואז הכל נהייה טוב.. ואז אני שוב דוחה את הכתיבה לאח"כ.. ליותר מאוחר.. למחר.. ואז למחרתיים..
מפסיק לעבוד את הצעדים לא כותב 3 שבועות והזבל נערם.. מצטבר.. מצטבר.. ואני נחסם שוב.. ומתנתק.. ושוקע שוב לדכאון... ושוב לא יכול לוותר על מבטים.. זה מתחיל ממבט אחד.. ואז מעקב.. ואז שוטטות.. ואז אתרים.. ושוב אני מוצא את עצמי עומד להתרסק.. וחוזר לכתוב כשהמים מגיעים לי כבר עד הצוואר...
חוזר לעשות צעדים.. וזה מתחיל לעבוד.. וחוזר חלילה..

אני מתפלל לאלוקים לוותר על הפגם אופי של הדחיינות והעצלנות. לשבת ולכתוב כל יום כל יום צעדים לא לוותר על שום דבר הכי קטן שיכול להיות..
זה יציל אותי. זה ישנה לי את החיים. זה עובד.

אוהבים

תודה מתרפא.
יש משהו מוזר בלהכריח את עצמי לעשות פעולות החלמה.
מצד אחד אין כוח, ולא בא לי, ואני לא שמה.
מצד שני, איזה כיף זה לשחרר... להשתחרר. ולדעת שרק להיום עשיתי משהו בשביל החלמה.

רק להיום נקי.