לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתה, הריני בא לקיים חשבון נפש, בעצמי, לנפץ את הבועה, להביט במראה.
והריני מחליט לבצע זאת דווקא באתר, מפני שלכתוב במחברת יוצר בי תחושה שאולי מישהו ימצא... וזה גורם לי לסלף.
ליפני כ-15 שנה, נחשפתי לכל נושא האוננות, בהתחלה זה לא הפריע לי בכלל, לאחר תקופה זה התחיל להציק לי כי משהו לא הסתדר לי, אני זוכר שכשניסיתי להפסיק עשיתי זאת בטענה שלא כל פעם שאני ארצה לקיים יחסים תיהיה לי מישהי, וזה יהפוך אותי להיות אונס. אז לא ידעתי על האיסור, לא ידעתי שיש גילאים בהם המנהג הזה נפוץ, הייתי תמים, סגור ומסוגר בעולמי,
אחרי שנתיים שזה ביני לבין עצמי, שמתי לב שיש דיבור בין החברים על הנושא, פעם ראשונה הבנתי איך קוראים לזה "אוננות"... זה הרגיע אותי כל כך, והתחלתי להתעסק בזה יותר, אז לא היה לי גישה לאתרים, האוביקט היה סדרות טלויזיה, באותה תקופה אני בשלום עם הנושא, אם כי מחביא אותו מהמבוגרים ומהאנשים שחשוב לי להוכיח עצמי בפניהם, לא שמתי לב איך המעשה הזה גורם לי לקבור את עצמי בתוך עצמי, להיות מרוכז רק בי.
חלפה עוד שנה.... ואני מתחיל להבין שיש פה גם בעיה רוחנית, פעם ראשונה אני מבין שיש פה עבירה, ואני מתחיל לקלוט שאני צריך לוותר על זה. למרות שזה כיף, ונחמד.
תחילת המסע להפסקה..... שלושה חודשים שעברו עלי בקלות, בלי משים... באותה תקופה התרחקתי מכל דבר כיעור ודמה לו.
אחרי שלושה חודשים אני זוכר שהתחיל לחץ, פגשתי מישהי מהעבר.... והתחיל הלחץ, אני לא זוכר בדיוק את הרגע בו נפלתי, אני זוכר שהרגשתי מחנק, לא מסוגל, ההרהורים שיגעו אותי, (עד אותה תקופה ראיתי אולי פעמים מישהי בעירום) רציתי רק שילכו, הגאווה שלי כבר אז לא נתנה לי להתקשר לרב, לשאול אותו מה לעשות. אבל לא רק הגאווה, גם העצלות, והרצון "להתפנק". רציתי מנוחה מאותם הרהורים ששיגעו אותי.
ונפלתי, פעם ראשונה מהרגע שידעתי שזה אסור נפלתי.....
מאז נפלתי, ונפלתי, ונפלתי, אני לא זוכר תדירות, אני לא זוכר מה היו האוביקטיים, אני רק זוכר שלא הבנתי איך אני מוצא את עצמי כל פעם באותה נקודה.
אינטרנט נכנס לחיי שנה, שנה וחצי אחרי. מאז התדירות החלה לגדול, עדיין לא מול הדברים המפורשים. כן הייתי תמים, לא היה לי את האומץ לכתוב את המילים האלה.... לא ידעתי איך מוחקים היסטוריה, האובייקטים היו תמונות... (לא מפורשות), אני זוכר את הפעם הראשונה שנחשפתי לאתר לא צנוע, זה לא היה בבית שלי,
הייתי אצל חבר, אני לא זוכר את ההקשר, אולי הקשבנו לאיזה שיעור, תוך כדי החבר נרדם, ואני השתעממתי, התחלתי לטייל באינטרנט שלו,,, בלי מטרה לדברים הזויים, סתם לשחק. אז לא הכרתי מנועי חיפוש, הלכתי לשורת הכתובות והתחלתי מקליד www פתאום זה השלים לי שם של אתר....אתר מפורש,
לצערי כמוצא שלל רב נכנסתי לשם, הסקרנות, אוי הסקרנות.... בדרך כלל את יתרון, פה באת ממש לא טוב.
חציית קו....
משם התחלתי ליפול גם בביתי שלי,
תדירות שהלכה ועלתה מיום ליום, ואז הגיע תקופה בה מצאתי את עצמי לילות שלמים מבזבז, שימוש, בכי, משחק כדי להירגע, תוך כדי משחק שוב שימוש, שוב בכי, רואה סרטון מצחיק כדי להירגע, ועד אחד ועוד אחד ועוד שימוש.... ובכי.... ואוכל כדי להירגע.... ומעגל, עד עלות השחר או עד הנץ...
הגיע מעמד הישבה, זהו, אני יהיה בן ישיבה וזה יגמר,
גמרא, ועוד גמרא, יום ועוד יום.... אלול.... שבוע עבר בכיף, שמחתי שפרתי ימים ושמחתי, זהו זה נגמר אני אומר.
משנה ברורה, מוסר, גמרא, אגדה, השקפה, עולם פנימי שמתחיל להתמלא. משהו ממלא את הריקנות...
רק לא שמתי לב.... שהוא ממלא משהו שהוא לא אני, זה מילא דמות אחרת,,,, את הדמות שכל כך רציתי להיות.
קצת ליפני ראש השנה באותו אלול, שוב הגיע אותה התקפת הרהורים,,, בא איתי לתפילה בבוקר, לחדר אוכל בפת שחרית, תוך כדי דיבור עם חברותא, מפנטז, מהרהר, מנסה להלחם, סוגר את הדלת נכנס מהחלון, סוגר את העין לא לראות, מתחיל לשמוע קולות. מה ניהיה?????
טוב אני חייב להמשיך ללמוד נורמלי בישיבה, נלך הבייתה נפרוק את הלחץ הזה ויאלה, חוזרים לשגרה.
כשלושה שבועות החזקתי אז.... ומאז.... פעם בשבוע בכן ישיבה מצאתי את עצמי אחוז הרהורים, מודיע לחברותא שלא נלמד היום, הייתי מלא ראבק כל הסדרים, דבר שהציל אותי משם של חברותא זורק.
באותה תקופה.... כשהיו מגיעים הרהורים ועוד ניסיתי להלחם בהם, הייתי הולך לעשות משמר....
כבן ישיבה המצוי במתח רוחני ונפשי תמידי, מצאה לה התאווה מקום בטוח להלקות,,, ולהקאה גורמת תאווה.
אני לא עיקבי, אני לא מבין, אני לא מצליח לקלוט, אני לא תופס את תוספות כמו שצריך, אני לא יודע הלכה, אני לא יודע משנה, החברים לא מספיק מחזיקים ממני, אני צריך להוכיח את עצמי, לשיעור, לחברותא, לרב, להורים, לאלה בשכונה שלא הולכים בדרך שלי, ולא חושבים כמו השקפתי, אני צריך להוכיח את עצמי גם למורה מכיתה ג' שאמר שלא יצא ממני כלום, אני צריך להוכיח את עצמי לכל אלה שירדו וצחקו עלי, להוכיח את עצמי גם לאלה שמחזיקים ממני, אני צריך להוכיח את עצמי ולסיים מסכת, ואת כל המשנ"ב וללמוד 16 שעות ביום, ולשקוד ולהתמיד ולהתרכז.... אני צריך וצריך וצריך וצריך.
ופעם בשבוע פשוט התאווה באה להרגיע אותי מהלחץ.
סחבתי ככה הרבה שנים, שברור לי שאם אני ממשיך לפגום בברית, אני לא יצליח להיות ירא שמיים, ויותר גרוע, אני לא יהיה רציף בלימוד דבר שלא יתן לי להוכיח את עצמי לכל הנ"ל.
לצבא הגעתי (סיפור ארוך בפיני עצמו) בטעות. טוב אמרתי לעצמי, לפחות כאן אני בקרבי, אין בנות, אין לי מכשיר עם אינטרנט, נשמור על עצמי, הרי אני חייב לסגור אני לא יכול פעם בשבוע ללכת... זה צבא כאן,
מלא עשייה הוציא ממני את תקופות ההרהורים, בפעם הראשונה שסגרתי 21 כל כך שמחתי, אני יצליח לשמור על עצמי 21 יום ובטח זה יגמר....
יום ליפני היציאה הבייתה כבר ההרהורים הגיעו, התאווה שלחה אותם לחמם אותי,
הדבר הראשון שעשיתי כשהגעתי הבייתה היה להתעסק עם המחשב, מפה לשם הגעתי לתפקידים שנתנו לי אפשרות להיות בבית הרבה, פעם בשבוע, לפעמים פעמים בשבוע,,,,, ואני שוב מוצא את עצמי כל פעם מחדש הולך לאותם מקשים במקלדת.
מתחילה לה תקופת השידוכים, זה הזמן להפסיק, עם לא עכשיו אמתי...? לא, גם פה לא מצאתי מנוחה, גם פה ההרהורים ניצחו, לפעמים אני הייתי זה שעורר אותם, למצוא מפלט מכל הכאב בתופה הזאת,
לא שמתי לב איך התאווה גרמה לי למצוא מפלט רק בשימוש, כאילו אין עוד דברים משמחים בעולם.
בשעה טובה השתחררתי, כמה ייחלתי ליום הזה, כמה פיללתי שצה"ל יעזוב אותי כבר לנפשי, אחרי כל כך הרבה צלקות שלקחתי, מאינסוף לילות ללא שינה... תוך כדי פעילות, כזאת או האחרת, אני אזרח!!!!
מה עושים עכשיו? קודם כל חוזרים לישיבה! אני חייב את זה לעצמי, להתעלות,
חשבתי שפרק חדש יתחיל בחיי, באמת התחיל,,,, אבל גם הוא היה ביחד עם התאווה,
אבל משהו השתנה, אותה רשימת אנשים שהייתי צריך לרצות, החלה להיעלם אט אט, משהו בצבא גרם לי להבין שאני יכול לעשות דברים שאני מחליט, אני יכול לתפקד כאדם מוצלח,
חזרתי לישיבה אם אותם ציפיות שהיו לי מעצמי ליפני הצבא, זה היה כל כך קשה, ואני לא יכול לומר מספק, אנסתי את עצמי לעמוד במשימות רוחניות ולמדניות שלא היו מביישות את גדולי ישראל,
רק שלהם הייתה הנפש לעמוד בזה, רק שלהם היה רצון אמיתי ממניע טהור, להיות דבק בה' ובתורתו,
ואצלי היה רצון להשוויץ לכל הנ"ל.... עד שזה התפרק,
בתקופה הזאת עוד דבר מעניין הצטרף למשוואה, כל פעם שהצלחתי לשמור על תקופה נקיות מרשימה ( זה לא היה יותר מ20 יום) התחילו לי ביחד עם הרהורי הפריצות, גם הרהורי כפירה, שמא כל המאמץ שלי לשווא? אולי הוא בכלל לא קיים ואז אני יכול לבצע את זממי בלי המצפון????
הכאב ללכת ללמוד תורה שאתה לא בטוח שמה שאתה עוסק בו הוא באמת חשוב לך, זאת התחושה הכי נוראית, הקרקע עליה עמדתי נשמתה, אני עומד ותלוי באוויר,
פונה לאלוקים ( אם הוא נמצא)
ריבונו של עולם, אני יודע שאתה קיים!!!! פגשתי אותך בחייי כל כך הרבה פעמים דרך המציאות הזאת, כמה פעמים הצלת אותי בצבא, כמה פעמים שמרת עלי? מלא! אני לא באמת צריך הוכחה, אני יודע שאתה קיים, אבל הפסקתי להרגיש אותך!!! אין לי ריגשי קודש.... לאן הם נעלמו? דווקא עכשיו אני הכי צריך ריגשי קודש!!! ריבונו של עולם, בתקופה הזאת שאני יוצא לבירורים, בבקשה ממך, תמנע ממני לקחת צעד שיעיף אותי ממחנה ישראל.
תקופה כמה שנים אני ככה עובר בירור ועוד אחד ועוד אחד.... וגם היא שם, כן, התאווה מגיע איתי לכל מקום,
שנה אחרונה בישבה, אני כבר שליו, למדתי לחיות על פי תורה גם אם אני לא מרגיש את ה' ית', ובבירורים שעברתי מצאתי את עצמי, עומד מול כל כך הרבה שאלות, וסברות,,,, שאני כל כך אוהב את התורה! וכל כך ברור לי שהיא עמוקה שמוכרח שאצבע אלוקים היא,
שנה אחרונה בישיבה אני כמעט כבר לא לומד, הורדתי מעלי כל כך הרבה מסכים, כן תקופת הבירור הייתה לתועלת גדולה בגישה שלי לחיים, אך פתרון למחלתי ( כבר אז הבנתי שמשהו לא קשורה) לא מצאתי,
והנה אני מחוץ לישיבה, כל כך מתגעגע, וכל כך מבין מה הוציא אותי משם, מה חוסר השקט והיכולת לשבת מול סטנד ופשוט ללמוד תורת ה' תמימה.
היום אני כבר לא בישיבה,,,, וכמובן התאווה.... היא כאן, חיה בועטת, נושמת,
היא הדבר היחיד שאני לא מסוגל להתמודד מולו, ואני לא מדבר על התמדדות של פעם ראש בראש,
אני כל כך רוצה להתחיל לטפל בבעיה ואיך שהוא אחרי כמה ימים זה עובר,,,, אני חוזר לשגרה, נופל.... וגלגל חוזר.
הבועה שאני רוצה לנפץ:
משהו עובד עלי, כאילו אני לא באמת רוצה לטפל בבעיה, רק לומר שאני מטפל בבעיה, כדי להשתיק את המצפון, אבל טוב לי איתה.... זה כיף מידי פעם. הדבר הזה גורם לי לא לקחת ברצינות את התדירות של פעולות ההחלמה, יהיו אשר יהיו, אני בגלל זה לא מתמיד בדברים שאני יודע שיבנו לי את החחלמה,
לטלפן לחברים, לקרוא בפורום במדריכים, פיתחתי דחיינות נוראית, מחר, ומחר, ומחר, אני כאילו חי
רק למחר.... כל מה שמוטל עלי אני אומר מחר,,,, העניין שלמחר יש גם מחר,,,,
אולי זה הצד החשוב בחשבון נפש, כבר שנים אני סוחב את הבעיה וכל פעם מספר לעמי סיפורים, מחר, ובסבב הבא אני יפסיק עכשיו אני יפול,
ומחר אני יתחיל לדבר קבוע עם חבר, לכתוב חוסר אונים, מחר אני יקרא את המאמר החשוב שמצאתי על גמילה, ומחר אני ילמד את נושא הכמיה שמשתוללת לי בראש,
מחר ומחר ומחר ומחר.
כמה זמן רציתי לעשות את הסקירה הזאת,
מלא זמן,
המחר הגיע והפך להיום.... אחרי שהבנתי שאני רוצה להתחיל לבנות.... לא מחר! עכשיו! שפולמוס התאווה מתממש ברגע שהוא רוצה והדברים החשובים לי מחכים למחר,
הבנתי שחלק מרשימת האנשים שרציתי ( חלקם גם היום) לרצות, התגנבה לה שם התאווה, ואני כל פעם מרצה אותה.... על חשבוני, על חשבון האמת שלי, הערכים שלי, על חשבון הקשר שלי עם ה' ית',
ואלי הכי חשוב, על חשבון הקשר שלי עם עצמי!
נמאס לי להלקות על חטא בחוסר מאון לעצמי, נמאס לי להגיע לטפילה נזוף,
נמאס לי לחיות בהכחשה כאילו בפעם הבאה אני יצליח,
נמאס לי,
אז לא בפעם הבאה אני לא יצליח!!!! בפעם הבא אני יכשל! בפעם הבא אני יפול לבאר שחת!!!
אבל היום! רק היום!!!! אני אשמור את הפעם הבא למחר...
גם את זה נמאס לי לומר.... ואיפה שהוא לדעת שזה צ'ק בלי כסוי,
אני יכול לכתוב עוד שעות, אבל כואבת לי היד,
סוף כתיבה, אני קצת מעודד.... אפשר לומר שזה עשה שידוד מערכות
ואם מישהו הגיע עד לכאן.... אשמח לתגובה
