מועדים לשמחה חברים!

מצטער שלא הגבתי, שבוע שלא ביקרתי בפורום, מאז הפוסט האחרון נפלתי ליאוש מהצלחה.... דבר שגרר נפילות רבות, רק בשבת האחרונה הצלחתי להתעודד וחזר לי האמון שאפשר.... עם עבודה ובעזרת ה' ית' כנראה שזה אפשרי,,, ואז כבר לא היה לי זמן להכנס לפורום. אירגוני פסח למיניהם. 
ברוך ה' נקי מיום ראשון. 

ביררתי לאחרונה יותר לגבי צעדים, 
ג'יימס "המורעל" עזר לי להפוך את הכותרת לפרקטיקה. 

אני מבין שמה שכתבתי הוא צעד ראשון, אם אבי ופנימה מציינים זאת, מקווה לא ליפול לגאווה ש"אני לא כמוכם"

ואולי יותר חשוב, מקווה להשלים עם המצב, ולהתחיל להתמיד בעבודה, תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם, 

מועדים לשמחה!!!
תודה למעודדים

בוקר טוב ומועדים לשמחה! כואב לשמוע על הנפילה, אבל העיקר שאתה כאן איתנו, כותב, משתף.. טוב לשמוע שדברים נעשים ברורים לך יותר ויותר.. שיהיה לך יום טוב ונקי!

אוהבים אותך! תמשיך להצליח! 
״גיימס המורעל״... אהבתי. 

מועדים לשמחה חברי חברי הפורום.

היום עליתי על מתקן הכושר אחרי תקופה עמוסה שבה לא יכולתי לעשות את זה, אמנם גם כיום אני שרוי בעומס אבל אחרי כמה ימים מדוכדכים החלטתי שזה מספיק חשוב לאפס ת'גוף, 
יודע דבר מבינים שאין טעם בכושר של פחות מעשר דקות כדי לבנות סיבולת לב ריאה, ואין טעם בפחות מחצי שעה כדי לפתח את סיבולת לב הריאה וכמובן שרירי הגב.... ( הרי בשביל זה אנחנו עושים כושר לא???) 

אחרי רבע שעה שעברה בנקל החלו הקשיים לדגדג.... כבר חודש שלא זזתי ככה,,,, 
טוב אז מה? נפסיק?  
ופתאום שמתי לב שזה מזכיר לי נורא את הרגעים שבהם התאווה תוקפת, נותנת תחושה שאי אפשר להמשיך בלי, גם כאן הרגשתי שאי אפשר להמשיך... הדפיקות לב מהירות ואני מזיע בטרוף, אולי זה מסוכן.... 
החלטתי שאני ממשיך, לא בשביל הכושר, לא בשביל הבריאות הפיזית, רק בשביל הבריאות הנפשית, הצבתי יעד! בא נעמוד בו מיללתי לעצמי, זה ילמד אותי שכל דבר בחיים שבהוא טוב תלוי במאמץ, מה יותר מה פחות, אבל אין דברים בנקל,

גם ההצלחה שלי מול התאווה תגיע במאמץ, בהתמדה שלי לעשות את הדברים שילוו אותי לאורך כל היום שליו ומחובר לה' ית' 
אז שהגעתי לחצי שעה המיוחלת.... הזעתי נורא,,,, ושמחתי נורא!!! ולו רק בגלל שהעברתי לעצמי שיעור ראשון במשמעת

איזה יופי לשמוע. אוהבים.

אני יודע שאם אני מאבד את הכנות, אני מאבד את המירשם לתרופה, 

אז למרות שזה לא נעים לי מדווח שנפלתי....

חשבתי שחודש הגאולה השנה יהיה אחר,,,, מסתבר שאם לא עובדים בהתמדה ואם אני לא מבין שאני לא רגיל אלה "מכור" אין סיבה שהוא יהיה שונה מחודש הגאולה אשתקד. 

בכל מקרה, שיהיה חג שמח

כל הכבוד על השיתוף והכנות.
הכי הכי חשוב שתדע ושתבין - שבאמת אין שום מקום ליאוש. אין דבר כזה יאוש.
אני כבר איזה שנה וקצת פה בפורום ולומד על 12 הצעדים וכו' ועדיין לא זכיתי לעלות על הדרך. 
בכוחות-לא כוחות אני מושך את עצמי פעם אחר פעם לנסות למצוא את הפתרון. מה שבטוח זה שנזכור שתמיד יש תקוה.
אני אישית חושב שמה שהיה יכול לעזור לך במצב שלך זה רק כשאתה מרגיש שהתאווה אפילו קצת מתעוררת, מיד אבל מיד להרים טלפון לחבר ולשתף! לא לחכות עם זה!
בתוכנית אנחנו לומדים שאנחנו לא נופלים כי זה כיף ומספק ומענג וכו', אלא יש שורש הרבה יותר עמוק מזה, שבגללו אנחנו נופלים. עוברים עלינו כל מיני מצבים וסיטואציות שקשה לנו להתמודד איתם ואנחנו באופן תת-מודע בורחים לתאווה. תנסה לעשות תרגיל:
מה עבר עליך היום לפני שנפלת? היית אולי עכב"ר (עייף, כועס, בודד, רעב)? רבת עם מישהו? הרגשת פחד, תלות או כל רגש שלילי אחר? בדר"כ אתה תראה את הקשר בין המצב שבו היית לבין הנפילה שלך. וכשאנחנו מבינים את השורש של הנפילה, ומשתפים עם מישהו אחר מה אנחנו מרגישים - אנחנו זוכים להרגיש שחרור גדול מאוד בלב. כאילו משהו ממש השתחרר שם ואז כבר אין צורך בלאונן/לצפות בפורנו/לעשות כל מעשה תאוה אחר.
האמת כל מה שאני רושם כאן אני רושם גם לעצמי כדי שאני אזכה לקיים את זה וללכת על פי זה.
בעזרת ה' מקווה שכולנו נעלה על הדרך ונבין ונדע באמת שהקב"ה חפץ בטובתנו ואוהב אותנו עד אינסוף.
חג שמח 

תודה חבר!

לאן ברח היום, הוא רק התחיל וכבר אזל
תזכיר לי מה חיפשתי בכלל
הכל רועש לי בפנים ובחוץ, לא להפסיק לרוץ
ממה אתה לחוץ?
כשכל דקה רודפת ת'שניה
הופכת אהבה למטלה
נוחתת שוב בלילה במיטה,
לנוח קצת לפני הקרב הבא
האם אני בדרך למנוחה ולנחלה?
רודפת אופקים, עוקפת שבילים, נותנת לפקקים לנגן לי על העצבים...

וכל רגע השמחה היא רק מעבר לפינה
במרחק של נשימה...

אז איך זוכים לאריכות ימים
שכל רגע מכוון וממלא אותי בפנים
רוצה לחפוץ בחיים, לאהוב את הימים, לראות טוב- רק טוב

עוצר, ומרים מבט, רואים יותר כשהולכים לאט
וכמה זה פשוט, פשוט להיות ולחוות ולהודות
מפסיקה לעמוד מהצד, ההווה מונח אצלי ביד
אם החיים הם פיקדון אני לא רוצה לבזבז עוד רגע אחד

אני יודע השמחה היא רק מעבר לפינה
במרחק של נשימה...
( יונינה)

זהו, אנחנו בתחילת הקיץ!!! רישמי, גם בתפילות.

מעדיף להתסכל על זה כאתגר, אמנם אתגר מפחיד אבל אתגר

כנועים וכפופים בפני האל
כורעים אל האל להתפלל
שמה ששכחנו נרשם במגילות של אור
ויינתן ביום הדין על קלף של עור

ועל הלב יש עננים
קרני התגלות בין בניינים
כולאים פרפרים בתוך כלובי אדם
אני כבול בתוך עצמי, אני פרפר אדם

חיכיתי כל כך שייפתח 
כלוב הברזל המרותך,
אבל לא ידעתי שטמון אצלי ביד
אותו המפתח המיוחד

עכשיו אני עף מעל האש
רואה את הכלוב ומבקש
מבני האדם לצאת מהכלובים
כדי שיעופו הפרפרים.

אך באותו בוקר על גל משב הרוח
פרשתי כנפיים בשדה פתוח
הייתי חופשי וראיתי אור
אין לי מילים שאוכל לזכור.

(אביב בכר)

עוד נפילה, 
אני כבר לא יודע מה גורם לי להמשיך ולעדכן, להמשיך ולהאמין שמתישהו אצליח, 
פעם ראשונה מתחיל לפקפק בזה..... 13 שנה של התמודדות ופעם ראשונה שאני מנסה לקום מכוח האנרציה בלי באמת תקווה,
קם בידיעה שבעוד מס' ימים אפול שוב, אין  תקווה, תחושת הממעמקים היא עמוקה כל כך, 

גל הנפילות הנוכחי הבהיר לי שאני חייב להתמיד, 
אבל אני משום מה דוחה את זה למחר.... 
תפללו עלי

דבר ראשון תודה על הכנות. זה לא מובן מאיליו וזה ממש מחזק. 
דבר שני אל יאוש. יש לך הרבה סיכויים! 
אני במקום כזה הייתי אולי חושב מה אני לא עושה מספיק או איפה פיספסתי ובדרך כלל יש לי תמיד משהו שלא ויתרתי עליו... 
גם אני הייתי במצב קשה של מעידות והספונסר שלי אמר לי לא להתמקד בספירה של הימים. זה כלי חשוב אבל הוא לפעמים יכול לתפוס את כל הפוקוס ואז הדבר האמיתי שזה עבודת הצעדים לא נעשית... אולי פשוט עזוב אותך מספירת ימי ניקיון, תתמקד רק בצעדים ובפעולות והשאר יבוא מאיליו. 
אוהבים אותך!

תודה ג'יימיס תודה אבי

הימים האחרונים, ימי חופש, גרמו לי להיות בלא עשייה, 
במקום המועד לפורענות, בתקופה המועדת לפורענות.
הבדידות, התשישות, הפחד מלהצליח, 
להצליח לסיים עם משהו שליווה אותי כל כך הרבה זמן
מפחיד לחשוב שאצטרך פתאום להתמודד עם בעיות עמוקות 
במקום פשוט להקליד....
"אין דבר העומד ביפני הרצון" עוד אימרה שמשום מה מיוחסת לחז"ל. 
אני כל כך רוצה!!!!!!!! וכל כך מפחד,
והנה.... יש פחד העומד ביפני הרצון,
אני מפחד להצליח, לכן אני מתקין סינון שעות מעדכן אותו לאיזה אתרים הוא יאשר לי להכנס, 
אבל הוא נמחק כלא היה ברגע של תאווה.
אני מפחד להצליח ולכן אני לא בדיוק מתמיד, כי הרבה יותר קל להיות עם הרגשה של אני עובד מאשר לעבוד באמת.
בהרגשה שלי, לא באמת עשיתי הכל להפסיק, 
בשכל.... אני מתחיל להבין שאין לי כלים לעשות הכל להפסיק, אני לא מפוקח, אני נרקוממן המחפש את הסם שלו, 
מחפש למרות שהוא לא רוצה, כי כרגע הסם זה מה שיירגיע אותו,
לא רוצה ומפחד שלא יהיה לו אז הוא שומר במקומות אחדים למקרה חירום.
אני כותב ומגחך, 
אני מאמין לעצמי? 
יש לי ידע, לא רק על חומרת העוון הנזקים שהוא גורם, יש לי ידע שיכול לעזור לי להיוושע. 
אבל אני כפילוסוף שלא מחיוב לידיעותיו מעביר עוד יום ועוד יום, 
כאילו שאם יש לי את הידע אז זה בבסדר לא צריך לעבוד. 

בשבת האחרונה עשיתי חשבון נפש, הגעתי לכך שהרבה מהבעיות שלי הם פשוט חוסר הכלה של הסבל, 
אני לא מוכן לסבול בהתמודדות חזיתית מול בעיותי, 
לא מוכן לסבול בדרך להצלחה, 
אז שינתי את המוטו לחיים, " מותר  לסבול בשביל להשיג את מטרותי"
אז עכשיו אני בשלב שאני דוחה את הסבל,
 ימים גדולים עוברים עליי, ימי הכרעה, פעם אחרונה שהרגשתי כך הייתה ליפני שנתיים, בנסיון להבין לאן אני הולך עם חיי. 
היום אני מרגיש כך בנסיון להבין, 
אני רוצה להפיסק עם זה באמת? או מדקלם לעצמי את זה מהפה לחוץ.
יצאתי מהמקום המועד לפורענות, זה יתן לי כמה ימים של אוויר.... בהם אני מקווה לתפוס את הקבוצות הטלפוניות כמו שצריך, לשבת על חוסר אונים שאני מרגיש.... ולהפנים, להפנים, להפנים, 
שרק אם יגעת ומצאת תאמין, שרק אם אצא למשימת חיי, למסע גורלי, אצא.... פשוט אצא, 
בלי הצהרות, בלי דגלים, בלי תבניות, בלי הפחדים, בלי הכעס,העצב,ההלקאה, לצאת.... פשוט לצאת מצורת החיים הנוכחית, זאת שמסממת, ומונעת ממני, להשיג את מטרותי, האישיות, הרוחניות, הכלליות, הפרטיות, 
אני בא להתפלל והלב מתפחלץ,... שוב? אתה לא מרגיש צבוע, שקרן, נוכל, רמאי, 
מנסה לכוון בברכת הנהנין, ואותם תחושות.
מניח תיפילין.... ואותם תחושות....

הפעם.... זה כי אני כבר מבין שיש רפואה,,,, אני רק מתלבט עם לקחת אותה, בגלל מחלוקת בין המחקרים. 
מחקר אחד טוען שהיא מזיקה השני אומר שהיא מועילה, 
ואני? אנה אני בא.... אסתכל על המציאות פה בפורום ורובם נוטלים את התרופה, אז המחקר שמתנגד.... מה הם טיעוניו?

כנראה שאני מתחיל להיות בדרכי לצעד ראשון. להבין, להרגיש לחוות לחיות את החוסר, 
החוסר אונים
החוסר סיפוק
החוסר אמת...
החוסר שקיים כשבורחים מבעיה אחת לשניה, 
אני חסר אונים,,,,,, לא כי אני לא מסוגל לשלוט בחיים
אני חוסר אונים כי אני לא מסוגל לשלוט לאורך זמן, 
כי שבוע שבועיים ואז אני אצטרך את המנה, 
אני חסר אונים..... מול עצמי, שעצמי דורש פיקחות ונקיות ואני לא מסוגל לספק את זה.

לא עייפתי מהמסע, אולי הגעתי לתחילת ההר והעליה מפחידה, 
חצי שנה לקח לי ללכת עד שאגיע לחוסר אונים. 

אז הנה אני ,
אני פשוט שמח, ואני מכור לכיעור הגס, האגרסיבי, אני מכור לאתרים לא צנועים, 
ואני לא מסוגל להפסיק עם זה:cry:

צר לי על הבילבול שלך חבר יקר. אכן אתה יכול לקחת את זה למקום של חוסר אונים ואז הרווחת מכל הסיפור הזה...
אוהבים. 

נ.ב. איזה מחקרים יש כנגד התרופה הזאת???