אני יכול לבחור להכות את עצמי, 
על יום שבו לא התקשרתי לשום חבר, לא עליתי לקבוצה,
ועוד היה לי רגע במהלך היום בו שמתי לב שאני כאילו מחפש טריגרים שידליקו אותי, 
ובכל זאת לא התקשרתי, 

גאווה, או שאננות או שאולי חזרה להכחשה? 
יום אחד מתפס יום אחר מעדיף שלא, 
אבל כל יום שאדרוך במקום יכול לגרום לי ליפול מהצוק, 
היא תגיע בימים הקרובים, היא תשגע אותי, תטמטם ליבי וראשי, תרצה לראות, לשמוע לגעת, 
ואני יודע שהיא תבוא, ואני לא רוצה לתת לה מבוקשה, ואם כל זה היא מסממת אותי, 
כאילו שאני מתגעגע לתחושה???
אבל אני לא מתגעגע לתחושה, לזאת ששניה אחרי מגיע, הגועל האכזבה, הריחוק הדחייה, 

צריך להתקשר, ולו רק כדי להיות מחובר, לא מלחמת המחר אנסה לנצח, רק את מלחמת ההיום, 
והיום אני לא יכול לבד, ואני צריך חברים לדרך, 

אז לא אפול להלקאה עצמית, רק למסקנות מיום בו לא התקשרתי, 

יום נקי, ושניהיה כולנו עצמאיים, בלי דברים והכוחות שמאפילים על חיינו

פעולות פעולות פעולות. כל יום רק להיום. השאר נשאיר לאלוקים. 
אוהבים. 

ברוך ה' אתמול הצלחתי להתקשר לחבר, 
זה לא מובן מאליו, 
לא רק בגלל יום עמוס שמיד אחרי התפילה הייתי בו כל היום בעבודה, עד השלב בו הנחתי ראשי על הכרית.
אלה בעיקר בגלל שאני מתחיל להריח את התאווה, מנסה לגרום לי לחשוב שזהו אני כבר בסדר אז מותר ללגום, 
והנה אני מתגעגע.
כאילו מחפש טריגרים שיגרמו לי להדלק, 
ובכל זאת התקשרתי.... מעין זריקת עידוד לנשמה, לומר לה שאותה אני מעדיף על פני התאווה, 

היום גם דיברתי עם חבר, ממש ליפני מספר דקות, 
אמרתי לו שנראה לי שהשבוע יתחיל להיות יותר קשה, 
הוא איפס אותי מיד ובטבעיות 
"אני לא מכיר את השבוע אני מכיר רק את היום" אמר 

אז בעזרת ה' מקווה שהיום יהיה נקי.

אני באמת רציונל, לכן מה שאני הולך לכתוב לא ברור בכלל למה הגעתי לזה, 

בדרכי באחד מהאוטובוסים העירוניים, ישב חסיד אחד,
בכסא לפניו היו בנות, כיוון שהכיסא שלו היה גבוה הוא יכל לתצפת עליהם בנקל, 
לעבור מקום הוא לא יכל כי האוטובוס היה מפוצץ שרק לקום היה גורם ללחץ כבקבוק קולה מנוער. 

החסיד לא התבלבל, הסיט ראשו לחלון ובהה בחלון,
אני לעצמי תהיתי מה הוא יעשה שנגיע למקום ראשי יותר, בו יהיו אנשים בדרך.... ומן הסתם גם נשים. עכשיו בטח בנסיעה זה בקטנה, המבט עובר בקלילות כך שזה לא התמודדות, אבל מה יהיה ברמזורים? בתחנות?

וראו זה פלא, כל פעם שהאוטובוס עצר אם זה רמזור אם זה תחנה.... לא הייתה דמות אישה בפרונט של החלון....
לי זה עורר רק דבר אחד.... הוא עשה את שלו.... ה' ית' דאג לשאר,

וכן, אני רציונליסט ובהלם מזה שאני מתלהב מהמעשה, ובכלל עושה השלכות מסטיות, על דבר שסטטיסטית יכול להסתדר, 

אולי דברים שרואים מכורים נראים אחרת.....

ליל נקיות

סופ"ש. 
מחמישי עד ראשון הזמן יותר רגיש מברגיל, 
אלו זמנים בהם יש לי אפשרות להיות במקום שבו אני תמיד נופל, 
אם באמצע השבוע שגרת החיים יכולה להציל אותי מללכת לשם, 
בסופ"ש אני יכול למצוא את עצמי אחוז בולמוס תאווה הולך לאותו מקום עם אינטרנט פרוץ.
וככו שעבר זמן מהפעם האחרונה שבה נפלתי, ובעיקר בגלל הימים האחרונים בהם מצאתי את עצמי מחפש טריגר שידליק אותי, הנסיון יכול להיות קשה יותר, תקיף יותר, ומושך יותר. 

בעזרת ה' בנתיים אתרכז רק בהיום, לא ללגום, כבר עשיתי שיחת טלפון לחבר,
ה' הושיעה המלך יעננו!

יום נקי

זה התחיל ב17:20... הרהורים לפעול על התאווה, 
באותו זמן לא יכולתי לדבר אז שלחתי הודעה לשני חברים,,
מיד אחר כך היה מנחה וביקשתי שם מה' ית' להציל אותי, 
הטעות שלא התקשרתי מיד שיכולתי ( מפיק לקחים להמשך)

זה נמשך כמה שעות, הצלחתי למרוח את זה בטענה שזה משהו שעובד עלי, אני לא באמת רוצה את זה.

באזור שמונה מצאתי את עצמי בדרך לממש את התאווה....

נפלתי בשעה 22:30....
לא התקשרתי לאף חבר, כי כבר מוחי היה מסומם.

קשה תחושת הנפילה, קשה לקום משם, ואולי דווקא זה מעיד על גבורה,

אני מקבל על עצמי לעשות מה שאני יכול.... כן גם אם נפלתי לפני שנייה ואני כבר לא מאמין לעצמי.
אני מאמין שכל יום ביפני עצמו. אז היום חדש
ובלי נדר לא אלגום ואמשיך עם טלפונים כרגיל וקבוצות. 

מצטער
נפלתי, אני קם. ממשיך להתמיד,,, הרי זה מה שמוטל עלי, לא יותר מזה.

אהבתי
עקשן לא קטן בכלל!

נשמה טובה - תצליח!

אוהבים

חיבוק.  

אנחנו איתך אחי.
גם אני נפלתי אתמול..
המסקנה שלי היא פשוטה וברורה:
להתקשר אפילו 100 פעמים ביום על כל הרגשה לא טובה/ריב/דיכאון/שיעמום/כל רגש שלילי אחר - פשוט להתקשר ולשתף. גם על פעם שעולה הרהור שעולה איזה פנטזיה שמושכת - כל פעם ממש - להרים טלפון ולשתף בחוסר אונים.

אכן כואב ממש. 
אבל כמו שאתה אמרת צריך להתקשר מיד ולא לחכות עם זה... 
כל הכבוד על הכנות ועל ההתמדה. אתה ממש מחזק אותי. 
אוהב. 

אוהבים אותך אח לדרך,
לצערי, אני מזדהה עם המסלול שאתה עובר, והמסקנה הוא, שלבד נכשלנו, כנראה שאנו מתמודדים עם משהו שזה יותר חזק מאיתנו, ורק על ידי קבוצות וחיבור רצוף עם חברים, ובעזרת אבא אוהב נצליח להביא עוד יום ועוד יום, ורק להיום, יש לי הרבה מה לכתוב לך,
אבל....
בכל מקרה אוהבים, ו.....

יום עם הרבה תקווה, 
אין לי יותר מידי מה לומר, 
רק שחבר ממש עודד אותי בהודעה פשוטה שהוא שלח, איזן אותי ונתן בי אומץ

בהצלחה לכולנו

אפשר גם אפשר!
תצליח!
סימן לפעולה/דרך טובה - שמחה ואושר. בד"כ.

אוהבים.

תודה חידושים,
מי שזוכר לא מזמן הייתה לי ועדה עם הרבה השלכות על החיים שלי, 
ברוך ה' היום התבשרתי שזה ישליך לי על החיים הרבה פחות גרוע ממה שחשבתי, 
הרגשתי שירדה מעלי משקולת של טון, 
הייתי רוב היום שמח ושליו, בחסד ה' גם הכרחתי עצמי לעשות טלפונים, כי בדרך כלל שהכל שליו אני לא בדיוק מבין בשביל מה, אז אמנם עשיתי טלפונים בצהריים, אבל שמחתי שהצלחתי ללכת עם החוסר אונים שמתגלה בריגעי משבר ולא לחשוב שאני מר עולם.

אני לא אומר עוד יום נקי, כי זה אוטומטית מחבר את היום הזה לשרשרת הספירה, שאני מעדיף שלא להתרכז בה אלה לשמוח רק ביום הזה! ברוך ה' זכיתי ביום הזה נקי!

מהחוויה שלי, אנחנו חייבים להיות מחוברים, אם לא דרך חוסרונים אז דרך אסירותודה, אני מתקשר לחבר וחולק אסירותודה, העיקר להיות מחובר.

תודה אחיד, בהחלט, גם אני מבין את זה לאט לאט, רק שהגאווה מסמה את עיני ונותנת לי לדמיין שלבד אני יכול,
אחרי פסח האחרון הבנתי עד כמה אני לא יכול, דבר שגרם לי להחליט להתחיל להתקשר כל יום לחברים, 
אולי זה זמן לשתף איך השנוי הזה עבר עליי.

בהתחלה להתקשר היה נראה לי פרוייקט, לא רק מהבושה, להתקשר למישהו שיודע על הצדדים האלה בנפשי, אלה בעיקר החוסר הסכמה שהגעתי למצב הזה, בו אני מבקש עזרה, 
הייתי בטוח שכל שיחה תצטרך להיערך שעות, הכנתי לעצמי יום מיוחד, פינתי זמן, 
אחרי השיחה הראשונה שהייתה עם אבי, חטפתי מעין כאפה, 
הוא לא דרש כלום, הוא לא חפר, הוא לא הטיח או ניסה לשכנע, הוא רק אמר " בדיוק ככה, העיקר להשאר מחוברים". הדבר לא גרם לי להיות רציף בטלפונים, אלה שבר את הקרח הראשוני, נתן לי יכולת להבין שזה לא מסובך כמו שדמיינתי,
לא התמדתי בכלל, הבטחתי לעצמי שכשתיהיה בעיה אתקשר, וכך מצאתי את עצמי מתקשר אליו ליפני אירועים,
אחרי זמן מה נפלתי. ועוד פעם,,, והטלפונים עדיין לא היו רציפים. 
בפסח האחרון נכנסתי לגל בילתי רגיל של נפילות, חוסר שגרה הימצאות במקום שמעורר בי תחושת בדידות, גרמו לסבב נפילות נוראי, 
הבנתי, הרגשתי חוויתי ונשמתי את חוסר האונים שלי, דבר שגרם לתפנית בעלילה, 
החלטתי (בלי נדר, כי אני תמיד חייב להסתייג מאחריות, כיוון שאני כבר לא בדיוק מאמין לעצמי, דבר ששמתי לב אליו לאחרונה) שאתחיל להתקשר כל יום, היו לי טלפונים של עוד מספר חברים, ויצרתי גם איתם קשר, 
מאז ברוך ה' אני מפסיד יום פה יום שם, אבל בהגדרה אני כבר מבין שאני צריך להתקשר כל יום, 
כמה פעמים התקשרתי לאבי ולא היה לי מה להגיד, " העיקר לשמוע את הקול אחד של השני" הוא אמר לי,
ושוב עשה את זה כל כך פשוט קליל ודבר שלא דורש שום מאמץ, היום אני לא צריך להכין את עצמי, 
בדרך ללימודים אני כבר עושה טלפונים, החצי דקה, דקה, שיחה הזאת משאירים אותי מחובר, 
ברוך ה' גם לקבוצה התחלתי לעלות, לא כל יום מחמת אונס הזמן,  אז ישנם ימים שאני עוד מכריח את עצמי
לעשות זאת, כי כמו שאמרתי לעיל הגאווה.... אך הגאווה.... אבל כבר הבנתי שזה משהו שאני צריך, 
כמו הצמח שצריך שמש לפוטסינטזה
כמו הבהמה שצריכה מים ועשב
כמו האדם שצריך לשתות ולאכול
כמו היהודי שצריך תתורה ומצוות
אני צריך להיות מחובר...

בעזרת ה' שיהיה יום נקי