נפלתי, אני בתקופת נפילות... מקווה לצאת משם מהר, עשיתי פעולות היום כדי לשבור את התקופה,
מכיר את זה די טוב, את התחושה של הצער אחרי, את השאלה שלעולם לא קיבלה תשובה הגיונית, "איך הגעתי לכאן?" מסרב שוב לענות ברצינות, את המבט במראה אם העניים העצובות, את העייפות של היום אחרי,
אני מכיר גם את ההסברים המנחמים, למה אני עדיין בסדר, ונקודות אור ספק דמיוניות ספק נכונות שמתעופפות בראש,
אני מכיר גם את תחושת ה"לא רצוי" התחושה ההיא שבאה אחרי המחשבה של "אם הם רק היו יודעים".
מכיר גם את ההסבר שכל פעם מפתיע אותי שהצליח. " פעם אחרונה... אחרי זה מיד מפסיקים"
אני מכיר את הלבד, אני מכיר את הביחד המדומה,
אחרי הנפילה אתמול, קמתי היום, החלטתי שאני מוצא משהו מחלים גם בנפילה,
ושמתי לב, שאחרי הנפילה היה לי נורא קשה לדווח, לספר, לומר, להיות כנה ואמיתי,
החלטתי שזאת תיהיה נקודת ההחלמה בנפילה,
נפלתי.... כאב, צער, אבל אני לא מוכן לוותר על הכנות,
הכנות הוא כלי שנפתח לי רק כשהגעתי לאתר, ברגע שהתחלתי בקשר עם חברים, פתאום יש משמעות לכנות הזאת,
אני יתאמן בכנות אחרי נפילות ( בעזרת ה' הלוואי ולא יהיו עוד) זה יעזור לי להיות כנה בהתקפים או קריזים....
אני לא מוותר!!!! למרות שנמאס לי, ואין לי כוח ורצון, ובא לי, אני לא מוותר,
אני רוצה להיות נקי, ושליו, ושלם, ומתקרב לבורא, אני רוצה בטוב, אני רוצה להרגיש אהוב ולהיות אוהב, ולא רק בדמיון,
אני לא מוותר!!!!
אני חסר אונים לבד, אבל אני לא מוכן לוותר!!! אני לא מוותר על הביחד, פה איתכם, למרות שלאחרונה יוצא לי רק לספר על נפילותי,
תרשו לי להיות אגאוסיט ולומר,,,, בשביל זה אני כאן!!!!! לשתף ברגעים האלה במיוחד, ברגעים האלה שאני אכול כעס (שקט ופנימי, אבל רוחש) ותחושת בדידות, רק אתם נשארתם אלה שאני יכול לדבר איתם בגלוי,
רק לכם אני יכול לספר נפלתי, ולהאיר במעט את החושך.... אותו חושך שה' מאיר, שוב ושוב ושוב, ואני???? אני מכבה, ספק כי רוצה, ספק כי מפחיד אותי האור,
אני לא מוותר, לא על התכונית שקצת זילזלתי בה לאחרונה ולא עליתי לקבוצות, לא מוותר על הקשרים הטלפונים, לא מוותר לבוא ולספר,
אני מוותר רק על דבר אחד!!!! הגאווה שלי, שכל הזמן מציקה לי ולוחשת לי, אל תאמר כלום, אל תספר, "תיהיה גבר" אומרת לי שאני יכול לבד, גם בלעדיכם,
אבל אני לא! ולכן אני לא מוותר על הדרך איתכם.
תודה לחברים שאיתי בדרך!
לא מובן מאליו, לא ברור,
ולא פשוט