רגשות מעורבים צפו בי לאחר שיחה עם אחד החברים, לא הבנתי בהתחלה מה הם,
אחרי קצת מחשבה החלו ההגדרות לעלות ולהתעצב,
ושוב, הגאווה ניהלה את זה, הקפיצה את הרגש המתנשא שלי למעלה,
הוא מייעץ לי מה לעשות, ואומר לי דברים מחזקים ומעודדים,
ולי בראש עוברת מחשבה, אחי, אתה לא מכיר אותי, זה שאתה מכיר רק צד אחד בחיים שלי לא אומר שאתה יכול לבוא עכשיו ולייעץ לי איך לנהוג ומה וכמה ולמה, בפועל שמרתי מחשבות אלו לעצמי, הקשבתי לו, שמעתי, תאמת, לא התחדש לי כלום, אבל כן זז לי הרבה, בכל זאת לשמוע ממישהו אחר דברים כאלה, שתמיד ידעתי עשה לי הרבה, אולי, כי ידעתי אותם אבל לא שייכתי את עצמי אליהם, ופתאום שמישהו מבחוץ אמר אותם, זה שייך אותי אליהם, והתחלתי להיזכר בסיטואציות בהם היה רלוונטי מאד לקחת כמה מהעצות שהחבר זרק,
ופתאום אני יותר נכון להיות ערני ביום יום על הדברים האלה שהוא דיבר, רק כדי לזהות אותם,
אז הבנתי היום שוב, כמה הגאווה מסמא את עיני, מבלבלת, והכי גרוע, לא נותנת לי את האפשרות הכל כך אנושית, לחיות בשלום אם עצמי גם כשאני נעזר במישהו, בין אם אני נעזר בו בטרמפ טוב, או בעזרה לסחוב דבר כבד, בין אם אני נעזר בו לגלות פגמי אופי או לעבור גל של התקף תאווה,
מותר לי לבקש עזרה, אין בזה שום פסול, לא לאדם בריא ובטח לא לאדם חולה,
מותר לי להרגיש טוב אם עצמי אחרי שקיבלתי עזרה, למרות שזה מנפץ לי דמיון כאילו אני מושלם ולא צריך אף אחד בעולם,
אתן לדמיון הנ"ל להתנפץ, ואלמד לשמוח מעזרה שאני מקבל, בכל תחום בחיים,
כמה מדהים שיש אנשים שמוכנים לעזור, היום אני פתאום מבין למה היה לי כל כך קשה לקבל מתנות, או למה הייתי חייב להתווכח עם חברים שעזרו לי במשהו שייקחו כסף על זה, לא מנדיבות אלה רק מפני שאני לא מקבל עזרה, אני מעביד אחרים....
ואילו רק התובנה הזאת הייתה ביום הזה דיינו,
על אחת כמה וכמה שזכיתי גם ביום נקי חדש,
לילה טוב
