5 שעות ליפני שבת אני מבין שאין לי איפה לעשות את השבת,
בגלל אי הבנה, או חוסר תשומת לב של האדם אצלו הייתי אמור להתארח,
פרפרים בבטן, אבל חדות בתפקוד,
צריך להספיק לעשות קניות ולהתחיל לבשל,,,,
הבעיה שאני במרחק של שעה וחצי שעתיים מהבית,
ואם כך נשארו לי רק 3 שעות....
וסופר סגור....
לחץ.... לא היה שם, גם לא פניקה, הבנה שיש מישהו אחר שתיכנן את הדברים, ומן הסתם הם יסתדרו,
אז הצלחתי להרים שבת,
אבל אני רוצה לדבר על התחושות, שצפו,
תחושת הבדידות,,,, גם עכשיו שאני נזכר בזה צפות לי דמעות,
חטפתי כאפה מצלצלת לפנים, הלבד הכה בי בתדהמה כמו שהרבה זמן לא הכותי,
כך הרגשתי, לבד, ככלב המחפש מחסה, לא קורת גג, רק מחסה ריגשי, כתף, מישהו....
לצערי עומס הכאב הזה הזמין תאווה, ביחד עם איזה טריגר שקפץ לי...
מצאתי את עצמי נופל....
ובעיקר מה שזכור לי מהנפילה הזו
תחושת הבדידות, נפלתי לבד, כי הרגשתי לבד,
והרגשתי לבד כי במשך שנים נפלתי לבד....
ומעגל, שאני כל כך רוצה לסגור,
ולא מצליח,
ואמרתי חאלס, אני לי יצליח, למה כל כך הרבה כאב, למה לקחת לי את הנחמה האחרונה לחיים,
מעגל שמסתובב, ומסתובב.
ולא... אני לא חושב שאני עושה הכל כדי להחלים, ואולי זה מה שמונע ממני ללכת לקבוצות, ואולי זה פתח התירוץ האחרון להכחשה שלי,
והלוואי והייתי מוצא את הדרך לעשות כל מה שאני יכול....
ואז לא היו תירוצים, הייתי באמת חש חסר אונים, מול כוח.... שאני רוצה שיעלם ממני.... ובאותה מידה רוצה להישאר קרוב אליו
רק אמירה שפעם אחד אמר לי
ההתקדמות הרוחנית היא איננה גרף. שהרי בגרף רואים בחוש עליות וירידות,
התקדמות רוחנית היא מעגל קפיצי.... זה סיבוב, בחלקו אתה למעלה, בחלקו אתה למטה.... אבל תמיד מתקדם..... גם כשאתה יורד,
לא יודע אם התחדשה התקווה מאז, הרי אני עדיין בודד,
ובכל זאת, האמירה הזאת היא היחידה שגרמה לי לבוא ולשתף....
ובנתיים.... מאז אני נקי
