חלק מהתגובות קראתי כביקורת,
חלקכם חיזקו אותי,
אני משתדל להיות קשוב לעצמי,
אני מנסה להבין מה מניע אותי ליפול,
בפעם האחרונה שהיה לי פרק זמן ארוך יחסית ( אני מגדיר ארוןך מעל 20 יום)
לא הייתי בקריז, ולא היו לי הרהורים כבדים, מהאלה שיושבים בראש וצוחקים כל פעם שאתה מבקש מהם ללכת,
פשוט פחדתי לוותר, זו הייתה נראית לי נקודת אל חזור, כאילו אם אני מתחיל מפה לצבור ימים, כבר לא ארצה ליפול יותר, לא רק כי צברתי רצף ארוך, אלא כי זה כבר לא יהיה לכבודי, זה מה שהניע אותי אז ליפול.
ואני מנסה מאז להבין, למה? למה אני מפחד לוותר על התאווה, מה היא ממלאת לי בחיים שקשה לי לוותר על זה? זו לא רק תחושת הכיף בעת השימוש,
היא נותנת לי תחושת מילוי כשאני מרגיש חסר,
אז קילפתי עוד חלק בנסיון להבין,
ועכשיו המטרה היא להבין, את הנקודות שמציפות את החוסר המטורף הזה, שכל כך מפחיד אותי לדמיין חיים ללא תאווה....
בנתיים נקי,
אומר רק שאתמול (אולי אתם צריכים לקרוא את זה כשלשום) זכיתי לדבר עם חבר, התקשרתי אליו יחיסית מאוחר, כי הבטחתי לעצמי שאני כל יום שלישי מדבר עם חבר, לא משנה אם אני מרגיש שאני צריך או לא, יום קבוע להרגל.
חסדי שמיים הגדולים, זה לא מובן מאליו שאני לאט לאט מרגיש את הצורך להיות אקטיבי ופעיל בהחלמה.
אז כמו שאמרתי, לוקח לי הרבה זמן לעכל, להפנים, להשלים, ולהזדהות עם התובנות שצפות לי במהלך ההחלמה.
ברור לי שה' מלווה אותי בתהליך, ואם הוא אישר לטעויות שלי לבוא לעולם, כנראה שהם בונות המון, כדי לבנות יסוד חזק צריך דחפור שיהרוס את האדמה...
בהצלחה לכולם