חגים,
אם נאמר את האמת, הם הכי מציפים לי את הבדידות,
אני יכול להיות מוקף בעשרות אנשים שבדרך כלל אני לא רואה,
משפחה וכאלה,
ועדיין להרגיש בודד,
הפער בין תחומי העניין שלי ושלהם הוא כל כך עמוק,
ובגלל שתחום העניים שלי הוא מטאפיזי, אני לא יכול פשוט לפתח איתם דיונים... "כי זה חורף כל הפלסף הזה".
אז הם רצו להריץ את ההגדה, להגיע לתכלס החומרי, נו.... האוכל,
ואני? כרגיל, לבד בעולמי, חושב מחשבותי, הוגה הגיגי,
הריצו את ההגדה, הגיעו לשלב האוכל, ושם השקיעו...
טוב... זכותם,
אחרי האפיקומן, הם בכלל לא היו בקטע להמשיך עכשיו "הלל"? ישבו להם בקצה השני של השולחן רחוק ממני, ודיברו אם עצמם... בינם לבינם, מידי פעם מישהו העיר "שקט" הוא בהגדה, עושים עצמם מקשיבים, ואני שומע מילמולים...
ברוך ה' שהעדפתי להתעמק בהלל, בהודאה, העובדה הפשוטה שאני זוכה להודות... הרי בקצה השני של השולחן יש אנשים שכל מה שעניין אותם החג.... זה סוג הבשר שיוגש על האוכל?
אני יודע שזה קצת מתנשא לחשוב כך, אבל זה מה שהחזיק אותי מודה! פשוט מודה שמעניינים אותי דברים קצת יותר עסיסיים מבשר..
ואילו פינו מלא שירה. הצלחתי להתרגש, על שהצלחתי להודות, ולא להיפגע, וצבור לי טינות מיותרות...
שיעשו מה שבא להם, ה' הביא אותי למציאות הזאת... ולא עניייני למה...
אני עושה את מה שמוטל עלי,
לא רק אמרתי את זה לעצמי, גם הרגשתי את זה.... וזו המתנה שקיבלתי לפסח הזה,
ימים מאתגרים לפנינו, אבל אני רוצה לשמוח בהיום, ורק להיום להשאר נקי,
שיצא החג אחרי הבדלה, התיישבתי לקרוא את מה שמחזק אותי בהחלמה, כחלק מהפעולות שלי...
נקי... וזה בכלל לא מובן מאליו, וזה כבר שונה מהחופש בשנה שעברה, הגעתי לליל הסדר נקי!