חזרה לשגרה, ואני נזכר באשר עברתי בשנה שעברה,
בשעות האלה אשתקד הייתי עמוק בנפילה, כמה דקות אחר כך הלכתי למימונה...
כמה תחושות הזויות מלוות אותי באירוע הזה, זו לא רק הצביעות, זה גם התחושה של "לי אין ברירה אלא להשלים עם הנפילות שלי"
היום:
אחרי שלושה ימי ניתוק מטכנולוגיה, ושלושה ימים מלאים בחיבור, לה', ללימוד תורה, לאנשים, ובעיקר לעצמי,
שמתי לב שלא מוזר להסתכל במראה, אני מכיר את מי שמשתקף שם, יודע מה הוא חווה, כמה בדידות שמתמלאת לאט לאט בחיבור עם ה',
אני מרגיש צורך להודות, ומפחד לעשות זאת, שמא עוד כמה רגעים אמצא את עצמי בנפילה, ואז כל הפוסוט הזה יראה לי כמשהו שלא אני כתבתי, כמשהו שנכתב ברגעי התלהבות ילדותית המנותקת מהמציאות אותה אני באמת חי.
כאילו שהנפילה זו המציאות, והנקיות היא הפנטזיה.
אולי התרגלתי לחוות את זה ככה, כי כבר אני לא מקבל ימים נקיים כמובן מאליהם, וזה מעורר אצלי שאלות נוקבות, האם הקבוע שלי זה נפילה והארעי היא הנקיות? זה לא מעגל שמשאיר אותי כבול כל חיי לנפילה?
אולי אני צריך לקבל את הנפילה כלא מובנת מאליה, ודווקא את הנקיות כדבר טיבעי השייך אלי באמת.
זוהי בעצם שאלת המכור, ברור לי שאם אני מכור, אז הלא מובן מאליו היא נקיות והיא תגיע רק אם פעולות ועבודה, וממילא המצוי זוהי הנפילה,
והתחושות האלו שצפות אצלי לאחרונה, יכולות לבלבל,
מצד אחד אני רוצה לעשות פעולות כי אני מבין שבלעדיהם אני חלש,
מצד שני, אני ממאן לקבל את ההשלכות, שבעצם הנקיות היא לא מובנת מאליה, והיא חידוש אצלי, לעומת נפילה שהיא מצויה אצלי,
זה נכון שיש תקופות בהם הנפילה היא לחם חוקי, או יותר נכון לומר היא לא משהו שגורם לי להתרגש, כי אני כבר רגיל לנתון הזה "נפלתי" והנקיות היא משמחת אותי כדבר חדש הנקנה.
אבל זה מרגיש לי לאחרונה שזהו משהו שמשאיר אותי במעגל הנפילות, העובדה שאת הרע אני מקבל כמובן מאליו ואת הטוב אני מרגיש כקניין חדש, זה משהו שאני מתלבט האם הוא עושה לי טוב...
אשמח לקבל את דעתכם.... בתקווה שהייתי מספיק ברור למה אני מתכוון.
שיהיה נקיות לכולם.
