בכל השבוע האחרון, למרות התשישות לעשות פעולות,
את אלה שכבר קבעתי בסדר יומי עשיתי ולא ויתרתי,
זו נקודת אור מדהימה בשבילי מכמה סיבות,
א- התמדה, יש משהו במכור שבי שממאן להתמיד במה שלא מספק סחורה מייד,
והנה, הקריאה היומית, "לא ספיקה" את הסחורה, ולמרות זאת בחרתי להמשיך, כי אני יודע שזה מחלחל, ורק העובדה שאני מצליח להתמיד במשהו שאני לא רואה בו תוצאות מיד, זו תחילת רפואה מדהימה.
ב- זה מן גילוי דעת, אני ממשיך, לא מעניין כמה התאווה מנסה, עושה תריקים, לפעמים נותנת נוקאווט, אני ממשיך לצעוד, לאט לאט עובד על כתיבת צעד ראשון, וממשיך במה שאני יודע שיכול להוביל אותי לצעוד בדרך.
ג- ואולי הכי חשוב, נפלתי?! יופי, בו נבדוק איך משתפרים, מודה ומתוודה לא כל נפילה גורמת לי לעשות חשבון נפש נוקב איך היא הגיעה, אבל עצם העובדה שאני ממשיך לעסוק במה שעוזר לי להיות נקי, גם אחרי שאיבדתי נקיות, זה משהו שמשאיר אותי בתודעת ההחלמה, ואולי לא רק בתודעה, אלה במעשים.
וואלה, לקום בבוקר אחרי נפילה ולהתחיל לקרוא בספרות, עם תחושה נוראית שבתכלס אתמול קראתי, ונפלתי, אז בשביל מה??? ובכל זאת להאמין, לדעת, להרגיש, זהו צעד שמוביל אותי לניקיון. אם לא היום. אז מחר,
יום ועוד יום בו נעשות פעולות, גם אם הוא לא נקי, מוסיף המון החלמה, גם אם לא רואים/מרגישים/חווים.
היום אני נקי, ומלא תקווה ומלא תפילה שיהיה בי כוח לרצות עוד יום נקי,
אמרתי פעם לחבר, אני מרגיש במסע הזה שעל כל תקופה מוצלחת, שבה אני מתקדם שני צעדים בהחלמה.
מישהו מושך אותי אחורה לתקופה לא טובה בה אני הולך צעד אחורה בהחלמה.
כן... זה יכול לייאש, אבל העובדה שאני מתקדם, גם אם זה לאט, ובקצב שלי,
זה נקודת האור שיש לי. ולכן אני לא מוכן להתייאש, הכי הרבה, לקחת הפסקה, אבל גם זה במינון
נקי,
מודה,
מתפלל
מפנים!!!