מתגלגלים הדברים, הדקות עוברות,
נשימות עמוקות,
ברוך ה' לא נפלתי מול סרטים לא צנועים,
ועדיין הנפילה הזאת נתנה לי להרגיש את חוסר האונים,
כמה אני לא מסוגל,
כן, אני, ממש אני,
אני שעשיתי, והקמתי, ובניתי, ויצרתי, שינתי, וחישבתי, והתקבלתי, וקיבלתי,
אני שהוספתי, והחסרתי, קניתי, ומכרתי, וניהלתי.... פשוט ניהלתי....
אז אני לא מנהל יותר... ולוקח לי זמן לקבל את זה.
לוותר על מפתחות הניהול?
רגע... זה אומר לוותר גם על הרכב? והדלקן?
והתלוש השמן שנותן לי קלף מיקוח עם הבנק?
זה לוותר על נסיעות העסקים, האוכל הטוב המלונות היוקרתיים?
צחוק!
לוותר על הניהול. על האחריות הגדולה מידי שחטפתי לעצמי בלי לשאול איש,
פשוט החלטתי לנהל את הסובבים אותי, ואם הם לא רוצים לקבל את מרותי, אז.... אני מבין שאני לא מנהל.
וגם גברת תאווה צוחקת כל פעם שאני חושב שאני מנהל... מתיישבת לידי ברכב המנהלים המפואר והמדומיין שלי, נדחפת לתלוש המשכורת... עם חיוך שובב,
אפילו למחלקת עסקים היא משיגה כרטיס.
אני לא מנהל?!
אולי הגיע הזמן לחפש עבודה חדשה?
בלי מפתחות, בלי רכבי יוקרה, בלי טיסות,
עבודה פשוטה... עבודת ה'.
=================================================
מן מונולוג שאני מנסה דרכו להפנים את העובדה הפשוטה,
הוא מנהל... אני עובד,
וכל עוד לא אנהל את חיי בצורה הזאת...
אז התאווה תבוא להזכיר לי את זה.
אני לא מתייאש אחרי נפילות, אני רק לוגם את החוסר אונים, ומנסה לשמר את החוסר הזה לימים מלאים.....
