אני מרגיש הרגשה של נצח של שיעמום. כאילו אני במדבר ואין אף אחד איתי, ויש לי את כל האוכל בעולם, אבל האוכל לא נותן לי אושר ושמחה. פנים חתומות כאלו.. אני יודע שיש לי מטלות לעשות אותם, שיעורי ביית, אבל פשוט אין לי רצון. חברים יקרים כשאין רצון זה כמו מוות השם ישמור. לבן אדם חייב תמיד שיהיה לו רצון. רצון זה רוח וזה נפש. אם יש באדם רצון אז יש בו רוח, רוח שמפעילה ומחיה אותו. רצון זה אותיות צינור, שהשפע יורד מהשם יתברך לתוך הצינור שהוא האדם, וזה הוא הרצון של האדם וזה מה שמחייה אותו. אם אדם נותן ומשפיע אהבה, אז הוא צינור שמזרים את האהבה של הקדוש ברוך הוא דרכו לאחרים. כמו למשל ים המלח הוא ים המוות כי הוא לא נותן ומשפיע לאף אחד. אבל כינרת היא חיה כי היא מקבלת שפע מהבניאס ומהגשמים, אבל היא גם נותנת ומשפיעה שפע דרך נהר הירדן. אני אין לי כרגע למי לתת, אז כרגע אני כמו ים המלח, בעסה... החיים האלו כל כך מסובכים ומורכבים, אין לי מושג מה לעשות, לאיפה ללכת, במה לבחור... לא שאלות של אסור ומותר... אלא שאלות כמו האם לחזור לגרושה גם אם ההורים שלי ישברו לרסיסים ותהיה מלחמת גוג ומגוג. קיצור בלאגן. אבל החיים חולפים, החיים שלנו תותים, אסור להתלונן, רק להחזיק באמונה בראבק. זה... השיעמום הזה.. זה הוביל אותי הרבה פעמים לנפילות השם ישמור. המדבר הזה של השיעמום. אבל נעבור הזה. לא שווה לי כל התואר הזה אם אני פוגם בברית בשביל שיהיה לי הרחבת הדעת להמשיך ללמוד את התואר. כשאני אגיע לשמיים התואר לא יבוא איתי ביחד, אלא המדבר הזה של השיעמום הוא יבוא איתי ויעיד לפני הקדוש ברוך הוא שלמרות שהוא עשה לי מוות של שיעמום, עדיין החלטתי להחזיק בעקשנות ולשמור את הברית קודש.
