מי זה אלוקים אוהב, אבא אוהב, שעשני כמו שעשני, ונתן לי כוחות כאלו ואחרים
בתוכנית גילו לי שאני תופס את אלוקים כמו שאני תופס את ההורים שלי...בייחוד אבא
זו בעיה, אבא שלי נתן לי שתי מחמאות ב-39 שנות ההיכרות שלנו, פעם אחת שהתקבלתי ללימודים בתיכון "טוב" (נניח לרגע), ופעם אחת כשהוא ראה אותי מתפקד כאבא ובעל זמן קצת אחרי שהתחתנתי.
כל פעם שנתקלתי עם האצבע הקטנה של הרגל בשולחן כל פעם שהנחתי כוס חזק מידי על שולחן הזכוכית, כל פעם שנפלתי....התגובה שלו במקום רחמים וחמלה הייתה ביקורת על איך אני לא שם לב איפה אני זורק את הרגל, הכוס, את עצמי.....
מאבא כזה אין לי מה לחפש שיבין אותי או יאהב אותי כמו שאני, אם בטעות היה נודע לו שהייתי עם גברים הוא היה שם עלי X כזה גדול... אבל ב"ה יצאתי בסדר, אמנם חזרתי בתשובה אבל יכל להיות יותר גרוע, יכלתי להיות מכור לסמים או הומו תל-אביבי כזה...
ביום השישי שלי לנקיות, ואני משתמש בלשון של התוכנית שזה לא מובן מאליו בזמן האחרון, כל יום אני מתמודד עם גלים של כמיהה ואני אומר "עוד קצת, עוד קצת" בתקווה שזה יהיה יותר קל ככל שהזמן יעבור (למרות שאני יודע שזה לא נכון, צריך למלא את החללים שהאוננות משאירה בדברים אחרים).
ואז אמרו לי בתוכנית, טוב אבל גדלת ואתה יכול לתפוס את המושג הזה של אבא אוהב....לא, אני לא יכול, לא חוויתי את זה, לא ראיתי את זה מסביבי אין לי מושג איך חיה כזו נראית, לא הייתי מזהה אותה אם היא ישבה לי על האף, בערך כמו המושג של אהבת חינם - אני מוחל למישהו על החסרונות שלו כי אני זקוק לו, ככל שאני זקוק לאותו אדם פחות כך אני פחות סבלני לחסרונות שלו
אז מספרים לי שאלוקים אוהב אותנו כמו שאנחנו, ואני רוצה להאמין בזה, באמת, אבל לא יכול....כמו בשיר של ישי ריבו "גם כשאנו שברי כלים, עודנו כלי חמדתו" החלק הזה תמיד מכניס אותי למצב שבא לי לבכות.
אז איך בכל זאת התפיסה שלי את אלוקים? לא משהו, אל קנא ונוקם, אם אני בסדר אז יופי ואם לא אז הסטירה (או אגרוף) בדרך זה רק עניין של זמן, ויש לו הרבה זמן...ואם אני רוצה ממנו משהו זה צריך לבוא בחנופה ותוך משא ומתן, כמו שהיה כשהייתי ילד "אם יבוא האוטובוס ואני אגיע בזמן בגיל 40 אתחיל לחזור בתשובה" אין חינם, רוצה? תשלם!
דווקא שמעתי משפט שתפס אותי... אלוקים זה לא אבא, אלוקים זה אח, מפרגן חופשי....
זה דווקא מתאים לי יותר, לאחי ולי יש מערכת יחסים של עזרה הדדית (פעם הוא רצה לפתוח עסק אז הבאתי לו את כל החסכונות שלי, הוא היה צריך כלי רכב הבאתי לו, עכשיו אני צריך רכב הוא נתן לי את שלו).
אבל גם בעזרה ההדדית הזו, אין לאחי יתרון משמעותי עלי, הוא ואני אותם כוחות בערך, ואילו אלוקים זה הרבה יותר.
אני לא יודע איך להגיע להכרה שאלוקים אוהב אותי או מה זה אומר? אני בקשיים כלכליים שהולכים ומחריפים, שלום בית שתלוי בהורמון התורן בגופה של אשתי, עבודה שאני לא יודע מה יהיה מחר...קשה לי להאמין שכל זה מאהבה, וגם בשבתות אני מתעסק בחומר ולא ברוח...אני עבד לחומר במלוא מובן המילה, ואם אני מנסה להרים את הראש אני חוטף כאפה.
אז אני מבין בשכל שאלוקים לא חייב לי כלום ולא עובד אצלי אבל בחייאת, גם הבת הקטנה שלי שמשגעת אותי סתם בשביל התענוג כשביקשה סוכריות צבעוניות על העוגה רצתי לסופר וקניתי לה במקום למלא דלק באוטו.
אז קצת פירגון, אז יש את האלו שיגידו "אתה יודע כמה דברים יכולים ללכת עקום והם לא הולכים כי הוא מגן עליך?" זה בערך כמו לשאול מישהו ברחוב " יש לך מושג כמה פיגועים והרוגים צה"ל מנע בשנה האחרונה?" התשובה היא לא וגם לא מעניין אותי, אני רוצה קצת מנוחת הדעת, נמאס לי להיות עכב"ר כל היום, יש דברים שאפילו את אשתי אני לא משתף ובהם אני בודד, כמו כמה קשה לי ליסוע בלי מזגן ולהגיע לעבודה במשרד מסריח ולהצדיק את הסטיגמה שדתיים מסריחים, כמה רע לי שאין לי שוקולד כשאני עצוב (אני גם מכור לשוקולד וקפה) כמה קשה לי איתה כשהיא מתנהגת לפעמים באכזריות כלפי.
היום השישי לנקיות, לא מובן בכלל איך דבר כזה קורה בכלל במצבי
מוריד את הראש, מחכה שהצעקות על איך הגעתי למצב שהגעתי יפסקו
רוצה לראות מבין הדמעות מבט אוהב, אולי הפעם זה יקרה.
אולי הפעם אני ארגיש במוחש חיבוק, ואשמע במו אוזני "אני אוהב אותך" מאבא