אני מסכים אתך אבל אחדד,
ככה לפחות אני מבין את האמירה " אני חסר אונים מול התאווה"
אדם שקפץ מצוק, אין לו כבר בחירה חופשית לא ליפול, אז איפה הבחירה חופשית שלו?
הייתה לו בחירה חופשית לפני שהוא קפץ מהצוק,
וככה גם אצלי,
אם ראיתי תמונה לא צנועה במטרה להינות ממנה, ואפילו לשניה, זה כאילו קפצתי מצוק, כבר אין לי בחירה,
התאווה תחלחל, ואולי אני יצליח למשוך את הנפילה לעוד יום יומיים, ( ואם זה אכן קרה, אז אני נכנס לסוגיית אפילו חרב חדה מונחת על צוורו של אדם אל התייאש מן הרחמים, ושוב מחזיר לעצמי את היכולת לבחור רטרואקטיבית, כאילו ה' ית' שוב מעמיד אותי מול הצוק) אבל הסיכוי שאני לא יפול הוא כל כך קטן,
ולכן אני אומר " אני חסר אונים מול תאווה" וזה מחדד לי את התפקיד העיקרי שעליו אני צריך לקחת אחריות ,
והוא לא לקפוץ מהצוק, לא ללגום, לא לחפש, לא לתור.... ואם אכן עשיתי את זה, אני עושה את זה כי בחרתי לקחת אחריות,
אבל אם אני לא עושה את זה,,,, האמת היא שכנראה אין לי שום סיכוי, ובאמת אין לי כמעט בחירה חופשית בשלב זה, ולכן אני כל בוקר מזכיר לעצמי שאני חסר אונים מול התאווה,
כדי שאני לא יתפתה לראות, להסתכל, לחפש, כדי שאני אזכור שאם קופצת לי פנטזיה לראש אני אברח ממנה וידבר עם ה' כמה שיותר מהר, על מנת לשמור על עצמי עומד מול הצוק,
ואם אני חושב לרגע שיש לי אפשרות מול התאווה... תבוא רוח מצויה ותפיל אותי מהצוק,
כי כמו שאמרת, המוח שלי רגיל למנות הדופין והסרטונין,
בכל מקרה, ממש מחזק מה שאמרת, חשוב לזכור שהמסע הזה הוא בשביל ה' ית' בראש ובראשונה.
לפחות אצלי,
בהצלחה