הכוכב הבא במסעו היה מיושב על ידי מכור. היה זה רק ביקור קצר, אולם הוא זרה תוגה גדולה בלב הנסיך הקטן.
"מה אתה עושה?" הוא שאל את המכור שישב מרותק אל מול מסך גדול.
"ממש שום דבר" נבהל המכור, כשהוא מתעסק במכנסיו ומנסה במקביל להקיש הוראות במקלדת שמונחת היתה על השולחן.
הנסיך הקטן הסב את מבטו, כדי שלא לגרום אי נוחות למכור, שפניו סמקו לגוון אדום-שושנה. "בכוכב שממנו באתי," פתח הנסיך הקטן על מנת למלא את השקט שנוצר, "הכרתי מישהי שנהגה ממש כמוך. היא קבלה על כך שהיא סובלת כל הזמן, אך כששאלתי אותה על כך, תמיד הכחישה או האשימה אותי בדכדוך שלה" סיים בעצב.
"אינני סובל כלל עכשיו," אמר המכור, "וכשאני סובל, אני מקרין על המסך צילומים של שקיעה. יפה שקיעת החמה במסך ללב עצוב."
"יודע אני" ענה הנסיך הקטן, "יום אחד צפיתי בשקיעת השמש ארבעים וארבע פעמים ברצף!" התפאר. "ומפני מה אתה עצוב לעיתים?" המשיך לחקור את המכור.
"פעם היו על הכוכב הזה דברים רבים" הסביר המכור, "היו פרחים, ובוסתנים יפים. היו נחלים, אגמים והרים. פרחה כאן גם שושנה פעם, עם ארבעה חוחים. אבל מאז נעלם הכל, ונותר לי רק המסך הזה, וגם עכבר קטן, דומני שאני שומע אותו לפעמים בלילות." אמר נוגות כשהוא מחווה בראשו על המסך המבריק שניצב מולו.
כשהביט הנסיך הקטן במסך, ראה בו בבואה של שושנה, והתעצב אל ליבו כשנזכר בשושנה שלו, שהשאיר לבדה על הכוכבית שלו.
"ולאן נעלמו כל הדברים היפים שהיו כאן?" שאל הנסיך הקטן, כיוון שתמיד רצה לראות בוסתנים, נחלים ואגמים.
"אינני יודע, וכבר אין מה לעשות בעניין זה מאומה", אמר המכור בקוצר רוח, וחזר להביט במסך בעניין רב.
הנסיך הקטן המתין קמעה, וכשראה שאין מעייניו של המכור נתונים אליו עוד, הפטיר לעצמו "אכן, דרכם של המבוגרים משונה עד מאוד" ופנה לו להמשיך בדרכו. צר היה לו על כל הדברים שאבדו מכוכבו של המכור, ובמיוחד על הידיעה ששושנים עלולות להיעלם יום אחד, על אף החוחים שברשותן, ולהשאיר רק בבואה על מסך. מהורהר ומבולבל המשיך הנסיך הקטן במסעו כשהוא הוגה בשושנה שלו.
