לפני קצת יותר מחצי שנה.. אחרי עוד סבב של נפילות מטורפות שהגיע אחרי פרק זמן יפה (יחסית לאותה תקופה) ללא נפילות, אחרי ששוב איבדתי את התקווה שהייתה לי שיש לי סיכוי לצאת מזה.. החלטתי שאני לא מתבאס יותר מנפילות. כי זה לא עוזר לי ובכל מקרה אני נופל וזה רק גורם לי ליפול יותר...
החלטתי שאני לא מתבאס יותר. שיש בורא לעולם והוא יצר אותי כזה ושאני לא מתקרב אפילו ללהצליח בכוחות עצמי..
כל נותר לי הוא להתעלם מזה, ולפעול במישור של התפילה.
גמרתי בליבי שאני ללא קשר לאם נופל או לא אני מתפלל כל הזמן נונסטופ בלי הפסקה, בבוקר, בכל תפילת שמו"ע, בכל פתיחת ההיכל, בכל התבודדות בכל נסיעה בכל רגע שיש לי אפשרות בקיצור אני מתפלל ומבקש מהקב"ה שייקח לי את התאווה ממני.
כי הוא יכול.. ואמנם אני מבקש משהו שהוא בגדר נס.. אבל איך אומרים - הייפלא מהשם דבר? הקב"ה יכול לקחת לי את התאווה ברגע ושזה לא יעניין אותי.
וכך התחלתי לעשות.. ואת האמת שלא הפסקתי עדיין מאז ואני ממשיך להתפלל לזה יום יום עד היום.. גם שהגעתי לתכנית sa מאז ולמדתי שהנפילות שלי הן לאו דווקא בגלל התאווה..
האמונה בקב"ה היא משהו שליווה אותי כל החיים עוד הרבה לפני שחזרתי בתשובה. ידעתי שיש בורא לעולם שיכול לעשות הכל ואנחנו רק צריכים לבקש מספיק.
אמר אחד מגדולי הדור אני לא זוכר מי (נראה לי רבי נחמן) מקום שיש בו חוסר זה או כי לא התפללו מספיק או שלא התפללו בכלל.
אני עדיין מאמין ויודע בתוכי שהקב"ה יכול ברגע לקחת ממני את התאווה.. ואני ממשיך לבקש את זה כל יום.. אבל אני מבין היום שהקב"ה רוצה ממני יותר מרק תפילה.
הוא רוצה שאני אעשה פעולות. הוא רוצה שאני אתאמץ. מאוד! חשוב לו המאמץ הזה ממני. והוא רוצה שאני אעזור לאחרים שעוד לא מצאו את הדרך (וגם אעזור לעצמי למצוא את הדרך על הדרך)
אני בורח לתאווה לפעמים אחרי שראיתי מראה לא צנוע שזיעזע אותי.. כן.. אבל לא רק. אני בורח לתאווה כי אני לא מצליח להתמודד עם קשיי החיים. ועל זה אני צריך לעבוד ואת זה אני צריך ללמוד לקבל.
אוהבים!
אזהרה: ספוילר!