אתמול בלילה נפלתי. שוב התגלגלו העניינים עד שמצאתי את עצמי צופה באי נוחות עם רעד צעיר שמלווה. כי באמת משהו התנקה בחמישה ימים שלפני. אפילו כמה שעות קודם לכן הייתי בתוך החטא, אבל פרשתי. היתה תחושה טובה מאוד של התגברות בריאה, של רצון חזק למשהו טוב יותר. זו הייתה תחושה עוצמתית. מיוחד.
אבל בסוף התגלגלתי לנפילה.
והיום בבוקר?
קמתי. כי קמתי. כי כמה אפשר לישון? יאללה, יש חיים. אז אני נופל, זה סיבה לתקוע הכל? החלטתי שאני חי עם הנפילות, מודע אל המציאות הזו. אבל לא להמשיך כרגיל, כי זה לא עושה לי טוב. אז אני צריך לעצור את זה איכשהו, לפחות לנסות, אז התקנתי רימון. עכשיו יש לי רימון. כפיים לי.
הרימון תיקן בי משהו? לא.
אני אפול היום בלילה? לא.
אני אפול מתישהו בעתיד? לא יודע.
אבל זה לא הסיפור. כי יש לי חיים נפלאים מעבר לקושי הנקודתי הזה.
החיים שלי יהיו עוד יותר נפלאים כי התקנתי רימון והקושי הנקודתי פחות נגיש.
הקושי קיים וימשיך להתקיים, כל עוד אני קיים.
באמת שאני רוצה להיות קיים.
