יום שביעי
בשבוע שעבר נרשמתי למקום בו אוכל לשבת וללמוד מספר שעות. היה לא פשוט לתפוס מקום במצב הנוכחי אבל בשעה טובה הגעתי בבוקר והתיישבתי ללמוד. לאחר כמספר שעות , מתיישבת בספסל שמולי מישהי בתנוחה לא צנועה.
מדהים, עד כמה חד המעבר מהתחושה של ביטחון עצמי וחוזק פנימי לחולשה שפושטת בכל העצמות. בהחלטה של רגע , יצאתי החוצה. השארתי את המחשב שלי , הסלולרי והספרים. יצאתי לנשום . קיבלתי החלטה פשוט לקום וללכת. נכנסתי אספתי הכל ויצאתי .
באמת היום צריך להיות המטרה , אתה צודק. אחרת עצם השאלה על 'האם אצטרך לחיות כך כל החיים' היא מחלישה מאד . אני כותב את הדברים האלו כשאני ספוג ירוק. אני טבול בעצים גבוהים בדשא ובשמש נעימה שגולשת מהעצים. התגעגעתי להרגיש את הנעימות הזו. הטבע , בעיני, הוא כל כך שלם והרמוני עם עצמו. וכך גם החתול שלידי והציפורים ממעל. רק אני נידונתי להילחם , ולא סתם להילחם, אלא להילחם עם עצמי. הטבע פשוט זורם עם עצמו . מחשבה מעניינת אם העץ היה מקבל לרגע תודעה, והיה נאבק עם עצמו שלא לגזול את השמש מן העץ שלידו , ולהפסיק להפיל את עליו בכל פינה בגן. אני שמח עבור העץ שאין לו את המלחמות הללו. אך אני גם שמח עם עצמי עכשיו. יש איזו תחושה דקה , עמומה מן הקרב בבוקר. איזה שקט . אולי באמת כמו שאומרים , הגשמתי איזה טבע יותר עמוק שלי . ואומרים, שמי שחי על פי טבעו הוא המאושר.
אני לא מאשים אף אשה . פעם הייתי כועס, על חוסר הצניעות , על מה שראיתי בעיני כאטימות כלפי וכלפי שכמותי . היום אני כבר לא כועס . אפילו שאני עדין סבור שעקרונית יש מקום לחשבון נפש נשי על לבוש במקומות ציבוריים והתרגלות איננה פוטרת מחשבון נפש , מכל מקום אני יודע שאין זה החשבון נפש שלי ואין זו המלחמה שלי . ובכלל כעס ושנאה לא מובילים לפתרון.
קראתי פה, שהתאווה שלי יושבת על מצוקות וקשיים. יש לי מצוקה ומצאתי פתרון בדמות התאווה. נדמה לי שזה אריך פרום שכתב :
"זהו עקרונית , פיתרון העומד בבסיסה של כל בעיה נוירוטית. הוא מפיג חרדה קשה מנשוא ומאפשר את המשך החיים. עם זאת , אין הוא פותר את הבעיה הבסיסית , והמחיר שהוא תובע הם חיים הבנויים לרוב על פעילויות מוכניות או כפייתיות"
אז איזו חרדה קשה מנשוא אני סוחב ? או איזו חוויה עברה עלי אי שם שיצרה את הקושי הלא נגמר הזה ? אני באמת כבר לא זוכר. ברוך ה' החיים שלי כיום הם טובים. אני נשוי באושר, יש לי ילדים מתוקים. לא חסר לי דבר . חוץ מזה.
יום שביעי . שבוע שלם. נשמע כמעט מצחיק לדבר על פרק זמן כל כך קצר לעומת הררי הזמנים של העבר. אבל אני מתנחם בהבדל שבין למנות ולספור .
כשהתורה משתמשת בביטוי למנות היא מתכוונת אך ורק לגודל הכללי ." אֲשֶׁר אִם-יוּכַל אִישׁ, לִמְנוֹת אֶת-עֲפַר הָאָרֶץ--גַּם-זַרְעֲךָ, יִמָּנֶה" אין משמעות לכל חלקיק עפר באדמה. הגודל הכללי משמעותי . לעומת זאת הפועל לספור הוא בעל משמעות אחרת לגמרי :
"וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ. "
"מונה מספר לכוכבים , לכולם שמות יקרא" לכל כוכב יש שם , יש ייחודיות . לספור זה להעריך כל יחידה ויחידה כבעלת תוכן משל עצמה. ככה עשינו בספירת העומר בדרך למתן תורה.
והחידוש שמתחדש לי הוא , שמאחר ואנחנו מונים לפי כל יחידה שהיא בעלת ערך משל עצמה , אין המונה מתאפס , אפילו אם יש נפילה , אלא הקב"ה מצרף לי כל יום של נקיות שהוא יקר כל כך ולפתע נגלה בחשבון כל הימים כמה ספרתי ולאן הגעתי .
קראתי פעם על איזה אדמור או חסיד אחד שאיני זוכר את שמו שכתב שאת עיקר העלייה שלו בעבודת ה' הגיע בעקבות כך שלא היה מתרשם כלל מנפילות אלא היה ממשיך בדרכו כאילו לא היו . והלוואי שאדע לחיות כך.
תודה שוב לכל מי שטורח להגיב, אפילו מבלי לקרוא.
יום שביעי והלוואי שיום שמיני .
