כל בן אדם שמתמודד מול התאווה ודאי מכיר את הרגע שהוא מחליט לקחת את עצמו ב2 ידיים. זו חוויה בלתי נפרדת מההתמודדות. ניתן לראות את זה אצל החבר'ה פה בפורום עם מספר גדול של ימי נקיות שכאשר מסתכלים מתי נפתח השירשור שלהם רואים שהתאריך תואם את מספר ימי הנקיות שלהם. אך זה נכון לכל אחד שהצטרף פה לפורום או למי שהחליט לשים סינון בטלפון, בשביל להתמודד עם התאווה צריך לפעמים לעשות פעולות החלטיות.
אחרי הנפילה של אתמול, בה במשך שעה ניסיתי לפרוץ את החסימה שלי מכל כיוון ובסוף השתמשתי על המחשבה, החלטתי שהגיעו מים עד נפש. הגיע הזמן להתחיל לטפל בעצמי. החלטתי לפתוח דף חדש לחלוטין, ולהתחיל את המסע מחדש אך הפעם באמת, לשתף על עצמי ומה עובר עליי. מוטב להתבייש בעולם הזה מלהתבייש בעולם הבא.
אז אתחיל במה שהייתי צריך לעשות מזמן ואספר על עצמי:
תמיד בחברה בה הייתי נמצא הייתי נחשב הדוס. הטייטל הזה נכון כלפיי לפחות מכיתה ז. למדתי בבית ספר שהרמה הדתית בו לא הייתה גבוהה בכלל ותמיד אני הייתי הדמות הדתית, הגבאי, זה שמארגן מניינים, זה שאף פעם לא מקלל למרות שכולם מסביבו כן. אני ממש זוכר איך הדבר בא לידי ביטוי בזה שהיו אנשים שהיו מקללים לידי היו מבקשים ממני סליחה. אני לא אוהב שאנשים עושים את זה אבל אני רק כותב את זה כדי להבהיר את היחס החברתי כלפיי.
באופן טבעי ההתייחסות אליי כך הייתה גם בכל מה שקשור לפו'. אני זוכר שלקראת סוף כיתה ז המחלה התפשטה ברחבי השכבה שלי, אני משוכנע שעד סוף כיתה ז' לפחות 50% מהשכבה שלי הייתה נגועה בדבר הזה. אני זוכר שאני חוזר עם חברים מבית ספר והם מתווכחים ביניהם איזה אתר עדיף ועוד כל מיני תיאורים שעדיף לחסוך מכם וחבל שלא חסכתי בזמנו מעצמי. מהר מאוד הפסקתי ללכת עם אותם אנשים למרות שהדבר היה לא פשוט כי היו ביניהם חברי ילדות שלי. אך תמיד בכל ההתעסקות סביב הזבל הזה אנשים התייחסו אליי באותה הצורה, אני אדם שלא נמצא שם, אני אדם שלא נופל. והאמת? בצדק. באמת לא הייתי נמצא במקום הזה. מעולם לא נכנסתי לאתרים האלה וגם לא התקרבתי אליהם. הכי קרוב לזה היה שהיה לי אינסטגרם משהו כמו חודשיים אני חושב וברגע שהבנתי שזה עושה לי רע מחקתי אותו. ההתמודדות שלי הייתה על אש מאוד נמוכה, לא אומר שהיא לא הייתה קיימת בכלל אך אף פעם לא היה לי דחף לחפש שום דבר, כן הגבתי לדברים אליהם נחשפתי בעל כורחי אך תמיד ידעתי להסב את הראש כמה שיותר מהר. בהמשך ככל שהשנים עברו הדבר עלה לי קצת לראש, אני זוכר שיחה עם חבר מבוגר ממני בשנתיים שניסה לשכנע אותי לשים סינון בטלפון ואני אמרתי לו שאולי יש אנשים שצריכים אבל אני לא נופל אז אני לא צריך. זו באמת הייתה עובדה נכונה בזמנו. כשהוא אמר לי שאין אפוטרופוס לעריות משהו קצת צבט לי בלב אך התעלמתי מהאזהרה והמשכתי בשלי. (כמה חבל שלא הקשבתי לאותו חבר חכם.) בהמשך גם מבית ספר לקחו אותנו לכל מיני מקומות ודיברו איתנו על ההתמודדות הזאת, היה ברור לי שזה דבר נכון ומבורך שעושים את זה, הכרתי את השכבה שלי, אך מה לי ולזה? חשבתי שטוב שהבית ספר עושה את זה בשביל אנשים אחרים, אני חסין. אני זוכר מתי ההיבריס שלי הגיע לשיאו. הייתה תקופה שהיה דף בפייסבוק של וידויים של דתיים, לא זוכר איזה אחד. הוא היה מלא באנשים שמתלוננים כל הזמן על ההתמודדות וכמה לא פשוט להם. בשיא חוצפתי שלחתי שם וידוי בו כתבתי שאני יודע שרוב האנשים מתמודדים עם הבעיה הזאת אבל לי אישית היא לא כל כך קשה ואולי זה מעיד על זה שיש לי איזו בעיה פיזיולוגית כי אני באמת לא נופל ואין לי את הבעיה הזאת. זה היה כמה חודשים לפני הנפילה הראשונה שלי.
ואז הגיע אותו יום ארור. אם אני צריך לשים את האצבע מתי התחילו הנפילות שלי אני שם אותה שם למרות שאני חושב שהתחלתי להידרדר עוד לפני. בסוכות של שנה שעברה שיחקתי באיזה משחק מחשב, ולמשחק הזה יש איזו מהדורת חדשות כזאת של המשחק והיא מצולמת. תמיד רואים את המהדורה הזאת בזמן שהמשחק טוען. אני זוכר שראיתי את המהדורה הזאת כשחיכיתי שהמשחק יטען אך גם כשהמשחק הגיע ל100% לא דילגתי על המהדורה. הייתה לזה סיבה פשוטה, המגישה של החדשות. היא לא הייתה לבושה בצורה יוצאת דופן ממש, סתם שמלה קצרה, אבל אני הסתכלתי עליה והתחלתי להתרגש כולי. בערה בי אש ממש, ותוך בערך דקה הרגשתי רטיבות במכנסיים. הייתי כבר בן 17 ומספיק בוגר כדי להבין מה קרה פה, הייתי מזועזע מצד אחד ומרותק מצד שני. מעולם לא חוויתי חוויה כל כך חזקה לפני, גם הרגשתי חוסר אשמה באיזה שהוא מקום, הרי בסוף לא עשיתי כמעט כלום, כולה הסתכלתי על מישהי שגם לא הייתה לבושה בחוסר צניעות קיצוני. מהר מאוד האש בערה בשדה הקוצים. הייתי משוכנע שאני מאוהב בה. התחלתי לחפש תמונות שלה באינטרנט, בהתחלה תמונות צנועות, אחרי תקופה גם תמונות קצת פחות צנועות (ברוך ה' דווקא במקרה הזה לאינטרנט לא היה הרבה מה להציע.) זו הייתה הפעם הראשונה שחיפשתי תוכן מיני באינטרנט, משהו אצלי נפרץ. מהר מאוד זה הידרדר ליוטיוב, בהתחלה דברים שהיו פחות מיניים מפורשים אך מהר מאוד הגעתי לג'יפה הכי נוראית ביוטיוב (הייתי בשוק כשגיליתי איזה דברים יש ביוטיוב,תמיד חשבתי שזה מקום מפוכח יחסית.) הגעתי למצב שאני שוכב במיטה ויכול לראות סרטונים של שעה ולהשתמש פעמיים באותו ערב, אפילו ברצף. זה גם היה לי מאוד פשוט כי מעולם לא השתמשתי בידיים שלי, קצת חיכוך במיטה והתחתונים רטובים, אני שואל את עצמי אם אמא שלי פעם הבינה מה קורה עם כל הכביסות שהיא עשתה בשבילי. פעם אחת ניסיתי להיכנס לאתר פו' אך ברחתי משם תוך חצי דקה. הנפש שלי כל כך הזדעזעה ממה שהיא ראתה שם, ברוך ה' שהנפש שלי עוד הרגישה משהו. מהר מאוד הבנתי שאני צריך עזרה, עם כמה שהייתי דוס וכו' לא הצלחתי להחזיק יותר מול התאווה. ממש הרגשתי על בשרי איך מי שעובר עבירה נעשית לו כהיתר. אותו ילד ששלח וידוי שעבורו ההתמודדות לא קיימת נופל פעמיים ביום. בחנוכה של אותה שנה (בערך חודשיים מתחילת ההתמודדות) לקחתי את עצמי בידיים בפעם הראשונה. התקשרתי לחבר שלמד בישיבה וביקשתי ממנו שידאג לי לסינון. כמובן שהיה הרבה רווח ושמחה כאשר הסינון הותקן, אך זה החזיק פחות או יותר שבוע אם אני לא טועה. מהר מאוד גיליתי שנטספארק חוסם תוכן מפורש אך שהיצר שלי מוכן להתפשר גם על פחות בשביל להשתמש. אמנם התדירות ירדה וצפיתי בדברים פחות גרועים אך ההתמודדות לא הלכה לשום מקום. מהר מאוד גיליתי שיש לי גם טאבלט פרוץ לחלוטין כך שלא הועלתי כלום. גם עליו השתמשתי תקופה שאני לא זוכר בדיוק של כמה, נראה לי בין שבועיים לחודש. כשהחלטתי שנמאס לי זרקתי אותו באיזה רחוב רחוק מהבית שלי. תמיד הצלחתי למצוא את הדרך להשתמש, הבית שלי מלא במכשירים פרוצים ובתור שמיניסט היה לי הרבה זמן לבד בבית. התדירות של הנפילות שלי הייתה בין פעמיים ביום לפעם בשבועיים. עיקר החולשה הייתה בעיקר במוצשים, כך גם היום. באיזה שהוא שלב חשבתי שכשאגיע לישיבה הבעיה תיפטר, אני אתחזק וכבר התמודדות לא תהיה קיימת. כמובן שטעיתי, נפלתי בישיבה גם בזמן אלול. לדעתי הייתה לי אפילו נפילה בעשרת ימי תשובה ובמוצאי יום כיפור, אני לא סגור על זה. הכל דרך הטלפון הלכאורה מסונן שלי עם הנטספרק. בסוכות של השנה עוד הפעם החלטתי לקחת את עצמי בידיים, עזבתי את נטספרק והחלטתי לעבור לכשר פליי. ההחלטה השפיעה מייד, החסימה הייתה הרמטית בהרבה ולא מצאתי שום דרך לפרוץ אותה (בפעמים המעטות שאני פורץ כרגע את החסימה זה פריצות משניות בלבד שנתנו לי הצצה חטופה בתמונות חצי מיניות וגם את זה השירות לקוחות בדרך כלל סגר לי תוך יומיים.) כך לאט לאט התדירות הלכה והתמעטה השנה. בזמן הישיבה נפלתי בערך פעם ב3 שבועות, בשלב הזה הבנתי כבר שיש לי צורך בגמילה פיזית ולכן שיכנעתי את עצמי שכל עוד אני מצליח ליפול בתדירות כמה שיותר נמוכה בסוף אפסיק, המטרה הייתה להפסיק ליפול עד סוף זמן חורף.
ואז הגיעה הקורונה, וחזרתי לתדירות של כמה פעמים בשבוע. המחשב שלי היה פרוץ לחלוטין, אזרתי אומץ וביקשתי מאבא שלי להתקין עליו נטספארק. עצם הבקשה הייתה לא נעימה אך זה ודאי עזר. אך גם עם כל החסימות הגעתי למצב כמו של אתמול בו אני מנסה לפרוץ את החסימה במשך שעה ובסוף נופל על המחשבה, גם שם החלטתי לקחת את עצמי בידיים והצטרפתי לאתר הזה ולאתגר. זה החזיק לי במשך 72 יום ואז שוב נפלתי בישיבה ועל שאר הנפילות מאז עידכנתי פה בפורום.
אני מקווה שהמסע הזה יהיה שונה מהקודמים, שהפעם באמת אצליח להתקדם יותר, יש לי עוד הרבה לפרוק אך אני חושב שלפחות לעכשיו פרקתי מספיק, אשתף יותר בהמשך בעז"ה.
מקווה שכתבתי מספיק מסודר, זה הרגיש לי מאוד מבולגן. מודה מאוד לכל מי שקורא ומגיב ומבקש מכולכם להתפלל עליי ועל כולנו. אוהב.
