היום עבר עוד יום בלי אירועים מיוחדים, יום עסוק בכללי עם נקודת "דאון" קטנה שהצלחתי להעלות די מהר בעזרת שמחה וחברים.
בכללי שמתי לב תוך כדי התהליך שאני כמעט אף פעם לא נופל מאפס למאה, זאת אומרת שאני לא מבואס ואומר לעצמי שאני רוצה לפרוק אז אני לוקח את הטלפון ונכנס לשרותים, אלה זה מדרון חלקלק שברוב מוחלט של המקרים חוזר על עצמו: אני משועמם/עייף/מבואס ואני יושב/שוכב במיטה או באיזה מקום מבודד ורוצה להתעודד אז אני משכנע את עצמי שאני לא יאונן אלה רק יציץ שניה באוזה משהו לא צנוע בשביל הבוסט למוח ומשם זה עוד כמה דקות עד שהדפיקות לב מתחזקות, ההתרגשות מתחילה, ואני מתחיל להינות מכל העסק ואני משכנע את עצמי שזה יעשה לי טוב ואני מבטיח לעצמי שאני שניה יפרוק ואחר כך אני לא אהיה מבואס בהתחייבות, ואז זה קורה, ואני מבין שנכשלתי, שוב מהרגע שנתתי לבהמיות שלי את התפיסה הכי קטנה במושכות הבהמה הזו תיקח אותי עד למטה, מהרגע שהבנתי שאין, ולא יכול להיות הבדל (בשבילי) בין הצפיה, וההתחלה לבין האוננות בפועל, הרבה יותר קל לי, כי הרבה יותר קשה לי לעבוד על עצמי, אני יודע שזה יוביל לזה ולא משנה כמה אני אתאמץ באמצע זה כבר לא יועיל, כי כבר אני לא בשליטה.
אבל אני כן בשליטה לפני כן
אני כן שולט בכך שאני נכנס לתמונןת וסרטונים, שאני אתן לבאסה ולחלל שבי פורקן בדרך אחרת, בדרך של בניין אמיתי ולא סתם באשליה של אהבה, אני יכול לדבר עם חבר, אני יכול לבנות משהו, אני יכול לעזור למישהו.
אני שולט בעצמי, אני זה הטוב שבי, והשמחה זה הנשק הכי מדהים ועוצמתי שיש נגד הכשלונות והפחדים שלי, אני חזק, והכי חשוב- אני לא מושלם, וזה בסדר.
