היי, אני מנסה אחרי בערך 4 שנים שנחשפתי לאתר הזה, שוב, לעבור תקופה מסוימת בלי האתרים, ובלי המעשה. 
אני לא יודע בדיוק איזו עבודה מסודרת מתאימה לי, אני כותב לעצמי, אבל מרגיש שחשוב לי לדעת שמישהו יקרא את מה שאני כותב כאן, בתקווה שיום נקי יוביל יום נקי ובאמת זה יהיה לעזר. עזר לכם ולעזר לי בעתיד. שאולי ישכח ח"ו את האתגר הזה, את המסע המפרך שהוא עובר בשביל פרק זמן (90 יום) של נקיות. 
יש לי ספר על 12 צעדים, אשתדל ללמוד בו על מנת להפנים ולקיים, אשתדל להתמיד באתר, בשאיפה כמה שפחות להשתמש במחשב. אין לי צורך בו, הוא רק אזור סכנה, אבל כשאני בשמחה, ואני ממוקד למה שאני מתכוון לעשות במחשב, כשיש סינון והסיסמה לא אצלי, אז אני אשב ואכתוב כאן. אעדכן את טבלת 90 הימים. והשם יתברך יגמור בעדי. 
קראתי לשרשור "מחויבות". בהשראת משל של הבעל שם טוב, "2 צבאות מבקשים להילחם אחד נגד השני. האחת - התייעצה והחליטה לפגוע בקודקוד של הצבא השני, ככה יווצר בלאגן, לא תהיה הנהגה והם יוכלו לנצח. הצבא השני - אמר המלך, שבוודאי הם ירצו לפגוע דווקא בו, אז הוא שאל את השרים איך הם ישמרו עליו, התייעצו ואמרו לבסוף, מוטב שהם יחפשו אותו לחייל פשוט, כך לא יוכלו לזהות אותו. 
נפגשו הצבאות להילחם. הראשונה, מחפשת את המלך ולא מוצאת. לא יודעים מה לעשות, לבסוף הבחינו בחייל הפשוט שכל השרים מקיפים אותו, והבינו שזהו בוודאי המלך..." ההמשך די ברור. 
מה ששמעתי שעליו המשל מדבר, זה על ההתנגדות סביב הנקודה בה עליי להתמקד, דווקא איפה שהקשיים שם באמת אני יכול להצליח שאני אדע לעבור את המנעולים שנועלים אותי, ואחד הדברים שהקשו עליי, בהתמודדות עם התאווה ועם האתגר, ובכללי בחיים. זה מחויבות והתמדה. 
להתחייב, לעשות משהו בקביעות, גורם לי לחץ, חרדה, כאילו החיים מתהפכים לגמרי, תחושה של חוסר נוחות.
שמעתי ביאור יפה מפי הרב ארז משה דורון על הפסוק: "וַיַּעֲמֹ֥ד הָעָ֖ם מֵרָחֹ֑ק וּמֹשֶׁה֙ נִגַּ֣שׁ אֶל־הָֽעֲרָפֶ֔ל אֲשֶׁר־שָׁ֖ם הָאֱלֹהִֽים" (שמות כ, יז) (ההסבר הוא ממה שאני זוכר ולא מדויק). שדווקא הערפל בחיים שלנו, הדברים שאנחנו חוששים לדבר עליהם, המגירות שלא פתחנו, מה שמלחיץ אותנו, היכולת הזאת הכרחית, כן לגשת וכן לבדוק ולהביט בדבר, להביט באמונה, כי גם שם הא-לוקים. לא רק א-לוקים שנוח ונעים וכיף וקדוש. דווקא במקומות שפחות "נראלי" שאמצא אותו שם. 
עדיין מלחיץ, אבל נותן נקודת אור, וודאות כזאת שאני מאוד צריך להתחלת המסע. 
בעזרת השם יתברך, שאזכה לשבור את המנעולים.

בהצלחה רבה נרלרגלי!

בהצלחה! איזה ספר יש לך על הצעדים?

בעיקרון זה לא ממש על 12 הצעדים, קוראים לזה 12 הכלים של נתי רונאל. סתם מצאתי את זה בסטימצקי הרגשתי שאני צריך איזה מעשה שיחדד את הרצינות שלי. 
אבל אני קורא עכשיו את הספר של הרב דוד ג'יאמי "קדשנו בתורתך". מאוד מומלץ, השפה והישירות של הרב ג'יאמי זה מה שאני צריך. 

אעדכן קצת את הפוסט. עברו 4 ימים. 
מחשבות שקצת עלו לי, הפו' והמעשה הם לגמרי תוצאה, תוצאה של חוסר שמחה, של בדידות מדומה, כשאני מאמלל את עצמי בכל זוג שאני רואה ברחוב, "למה אני עדיין לבד?" במקום לשמוח, לשמוח במה שעברתי, בתהליך שעשיתי, לשמוח בכל מה שה' נתן לי. 
פעם חבר אמר לי ששמחה זו מידה, שמחה לא נופלת עליך מהשמיים, ואסור לי לברוח מלעבוד על זה, לא לאוזניות, לא לוואטסאפ, לא לאוכל. לשמוח, יש כ"כ הרבה על מה. 
לא מחכים לי חיים קלים, חיים בלי יצר הרע, בלי לדחוף את המבט שוב אל הרצפה או אל החלון באוטובוס, ולשמוח מזה. להרגיש כמה ההשפעה של זה מוחשית כמעט כמו ההנאה בלהסתכל על אישה. הנאה הבאה באיסור, באה בעצות רעות של היצר. 
אבל השמחה, השמחה זה העיקר במלחמה הזאת. 
תודה רבה לכל מי שהגיב, מעריך את זה מאוד.

המקור של זה נמצא בליקוטי מוהרן, אעתיק לך את לשונו הטהור:

וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק, וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹֹקִים (שמות כ):
כִּי מִי שֶׁהוּא הוֹלֵךְ בְּגַשְׁמִיּוּת כָּל יָמָיו, 
וְאַחַר כָּךְ נִתְלַהֵב 
וְרוֹצֶה לֵילֵךְ בְּדַרְכֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, 
אֲזַי 
מִדַּת הַדִּין מְקַטְרֵג עָלָיו, 
וְאֵינוֹ מַנִּיחַ אוֹתוֹ לֵילֵךְ בְּדַרְכֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, 
וּמַזְמִין לוֹ מְנִיעָה. 
וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ חָפֵץ חֶסֶד הוּא, 
וּמַסְתִּיר אֶת עַצְמוֹ 
כִּבְיָכוֹל 
בְּהַמְּנִיעָה הַזֹּאת (עַיֵּן לְמַטָּה). 
וּמִי שֶׁהוּא בַּר דַּעַת, 
הוּא מִסְתַּכֵּל בְּהַמְּנִיעָה, 
וּמוֹצֵא שָׁם הַבּוֹרֵא בָּרוּךְ הוּא, 
כְּמוֹ דְּאִיתָא בִּירוּשַׁלְמִי (תענית פ"א): 
אִם יֹאמַר לְךָ אָדָם: הֵיכָן אֱלֹקֶיךָ, 
תֹּאמַר לוֹ: בִּכְרָךְ גָּדוֹל שֶׁבַּאֲרָם, 
שֶׁנֶּאֱמַר: אֵלַי קֹרֵא מִשֵּׂעִיר. 
וּמִי שֶׁאֵינוֹ בַּר דַּעַת, 
כְּשֶׁרוֹאֶה הַמְּנִיעָה 
חוֹזֵר תֵּכֶף לַאֲחוֹרָיו. 
וּמְנִיעָה הוּא בְּחִינַת עָנָן וַעֲרָפֶל, 
כִּי עָנָן וַעֲרָפֶל הַיְנוּ חֹשֶׁךְ, 
חֹשֶׁךְ הוּא לְשׁוֹן מְנִיעָה, 
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בראשית כב): וְלֹא חָשַׂכְתָּ. 
וְזֶה פֵּרוּשׁ הַפָּסוּק: 
וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק – 
כִּי כְּשֶׁרוֹאִין הָעֲרָפֶל, הַיְנוּ הַמְּנִיעָה כַּנַּ"ל, 
עוֹמְדִין מֵרָחֹק. 
וּמֹשֶׁה, 
שֶׁהוּא בְּחִינוֹת דַּעַת כָּל יִשְׂרָאֵל, 
נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל 
אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹקִים – 
הַיְנוּ אֶל הַמְּנִיעָה, 
שֶׁבָּהּ בְּעַצְמָהּ נִסְתָּר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ:

עוֹד שָׁמַעְנוּ בָּזֶה מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ, 
שֶׁהוֹסִיף לְבָאֵר הָעִנְיָן הַנַּ"ל, 
מַה שֶּׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּעַצְמוֹ 
מַסְתִּיר אֶת עַצְמוֹ בְּתוֹךְ הַמְּנִיעָה כַּנַּ"ל. 
וְאָמַר, 
כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אוֹהֵב מִשְׁפָּט, 
וְגַם הוּא אוֹהֵב יִשְׂרָאֵל. 
אַךְ אַהֲבָתוֹ שֶׁהוּא אוֹהֵב אֶת יִשְׂרָאֵל, 
הִיא גְּדוֹלָה יוֹתֵר 
מֵהָאַהֲבָה שֶׁהוּא אוֹהֵב אֶת הַמִּשְׁפָּט. 
וְעַל כֵּן 
כְּשֶׁהַמִּדַּת הַדִּין מְקַטְרֵג 
עַל מִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי 
לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, 
לִבְלִי לְהַנִּיחוֹ לִכְנֹס לְדֶרֶךְ הַחַיִּים, 
לְהִתְקָרֵב לְצַדִּיק הָאֱמֶת וּלְדֶרֶךְ הָאֱמֶת. 
וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הוּא אוֹהֵב מִשְׁפָּט, 
עַל כֵּן הוּא יִתְבָּרַךְ מֻכְרָח 
כִּבְיָכוֹל 
לְהַסְכִּים לְהַזְמִין לוֹ מְנִיעוֹת 
לְמוֹנְעוֹ מִדֶּרֶךְ הַחַיִּים, 
כְּפִי הָרָאוּי לוֹ 
לְפִי מַעֲשָׂיו הָרָעִים, 
עַל־פִּי הַדִּין וְהַמִּשְׁפָּט. 
כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ אֵינוֹ יָכוֹל לִדְחוֹת אֶת הַדִּין, 
כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ אוֹהֵב מִשְׁפָּט כַּנַּ"ל. 
אַךְ מֵאַחַר שֶׁבֶּאֱמֶת 
הוּא יִתְבָּרַךְ אוֹהֵב יִשְׂרָאֵל, 
וְאוֹתָהּ הָאַהֲבָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל 
הִיא גְּדוֹלָה יוֹתֵר מֵהָאַהֲבָה שֶׁל הַמִּשְׁפָּט כַּנַּ"ל, 
מָה עוֹשֶׂה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, 
כִּי הוּא מֻכְרָח 
כִּבְיָכוֹל 
לְהַסְכִּים עַל הַמְּנִיעוֹת לְמָנְעוֹ מִן הָאֱמֶת, 
מֵחֲמַת הַדִּין וְהַמִּשְׁפָּט שֶׁעָלָיו, 
כִּי הוּא אוֹהֵב מִשְׁפָּט כַּנַּ"ל. 
אֲבָל אַף־עַל־פִּי־כֵן 
בָּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ 
רְצוֹנוֹ וְחֶפְצוֹ יִתְבָּרַךְ, 
שֶׁאַף־עַל־פִּי־כֵן 
יִתְקָרֵב הָאָדָם אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, 
כִּי הוּא אוֹהֵב יִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מֵהַמִּשְׁפָּט כַּנַּ"ל. 
עַל כֵּן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ 
נוֹתֵן רְשׁוּת 
לְהַזְמִין לוֹ מְנִיעוֹת, 

אֲבָל 

הוּא יִתְבָּרַךְ בְּעַצְמוֹ 
מַסְתִּיר אֶת עַצְמוֹ 
כִּבְיָכוֹל 
בְּתוֹךְ הַמְּנִיעוֹת, 
וּמִי שֶׁהוּא בַּר דַּעַת, 
יָכוֹל לִמְצֹא אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ 
בְּתוֹךְ הַמְּנִיעוֹת בְּעַצְמָן, 
כִּי בֶּאֱמֶת 
אֵין שׁוּם מְנִיעָה בָּעוֹלָם כְּלָל, 
כִּי בְּתֹקֶף הַמְּנִיעוֹת בְּעַצְמָן 
נִסְתָּר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, 
וְעַל יְדֵי הַמְּנִיעוֹת בְּעַצְמָן 
דַּיְקָא 
יְכוֹלִין לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, 
כִּי שָׁם נִסְתָּר הוּא יִתְבָּרַךְ כַּנַּ"ל. 
וְזֶהוּ: 
וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל – 
שֶׁהוּא הַמְּנִיעָה, 
כִּי שָׁם הָאֱלֹקִים – כַּנַּ"ל:

לי אישית יש ביקורת על הספר של הרב ג'יאמי שבהגדרות שלו הוא מציג את מי שמתמודד ונופל כ"לא נורמלי" בעוד שבעיניי זה מאוד מאוד "נורמלי" אם כי לא אידיאלי ולא כמו שצריך להיות במצב מתוקן (לפני חטא אדם הראשון?)

קצת מזכיר לי את התניא שאומר: צדיק אתה בטוח לא תהיה, אתה כרגע רשע ואם מאוד תתאמץ עד שתגיע למדרגה גבוהה כזו שלא תבטל אף רגע מלימוד תורה - תזכה להיות בינוני... 

נשמח לשמוע ממך בהמשך הדרך,
המון אהבה והצלחה .

היי, אני יכול להבין קצת את הביקורת, השפה של הרב היא מאוד ישירה, אבל ממה שזכור לי ולפחות איך שאני הבנתי, הוא יותר דיבר על עניין הטומאה והמעשים, שהופכים אותו ל"לא נורמלי". ולא עצם זה שבן אדם נופל בדבר קטן או דבר גדול. 
כאילו להבין את חשיבות השמירה על עצמך בעניין הזה.. אני יודע שבהרבה עניינים הרב ג'יאמי הולך בכיוון הזה, בספר "שמחנו בבניין שלם" וגם בשיעור על בית המקדש, להבין את חשיבות הדבר, מה זה בן אדם שבעצם שופך זרע לבטלה, מה זה יהודי שלא שומר על העיניים וכו' וכו'.. 

גם אני לומד את הספר הרב דוד ג'יאמי שליט"א ולא מבין את הביקורת.
אני הבנתי בדיוק ההפך ממך טהרני. אולי זה פשוט שפה של הרב שצריך להכיר.
הוא דיבר בצורה עקרונית שזה לא טבעי לנפש האדם ומזיק לה. כל אחד בפורום יסכים שזה מזיק לו.
הוא אמר שבורא עולם נתן לנו את התורה והיא מתאימה לנו כי הוא גם זה שיצר אותנו ומכיר הכי טוב את טבענו. הוא לא בא להתכחש לעובדה שלאדם יש יצר עריות ונוטה לשם.
אדרבה, בהמשך הספר הוא ממש מדבר על זה. ואפילו ממליץ על פורומים וקבוצות התחזקות למי שזה עוזר לו.
ולגבי הציטוט בו סיימת, זה ממש הרושם ההפוך שאני קיבלתי מהספר.
הרב חזר והדגיש כמה זה לא מעיד כלום על האדם, והנחת היסוד היא שיש לנו יצר הרע ולא להדחיק את זה. אלא שצריך לעבוד ולעמול ולבנות שמחה וגבורה ועמל תורה.
הוא גם הביא מקורות מהש"ס על גדולים שהתמודדו - לא חלילה כדי לומר שהם רשעים.

כל אחד ילמד ויעשה מה שמביא לו החלמה, אני בכל אופן מחווה דעתי גם כן וממליץ בחום רב על הספר.
הוא לא מחליף את העבודה והשיתופים וכו'. אבל הוא נותן סדר בראש לגבי ההתמודדות ומשאיר אותי דרוך שזאת מלחמת חיים יום יום רק להיום. ויותר מיזה - נותן רוח שזה לא רק לא ליפול אלא לגדול ולעשות עבודה רוחנית של התקדמות בכל החיים.
לי אישית יש קביעות יומית בספר והוא מעין ה'מסילת ישרים' של ההתמודדות בשבילי. וגם עליו כמו המסילת ישרים רואה ענין וצורך לחזור עליו שוב ושוב ולא לשכוח את היסודות.

נר לרגלי מצטער שהפנינו את היומן שלך לדיון אחר...
אשמח מאוד לשמוע איך אתה מתקדם
שבת שלום והצלחה רבה

אהלן אהלן אח, אני שמח שהדיון הגיע גם למקום כזה, בסוף הכל כלים והדרכה של תורה איך לשמור על הקדושה. מצחיק, כי ממש הרגע חזרתי משיעור של הרב ג'יאמי שליט"א. 
אצלי מתקדם נקרא לזה טוב, התחלתי ללכת לטיפול, אני לא יודע אם להגיד "לצערי"  שהמטפל הוא לא בן תורה (אבל אולי דווקא בגלל הרקע והאופי שלי עדיף ככה), אבל אני בהחלט רואה שינוי דק מן הדק ומתפלל כל יום שאצליח לשמור על הצעדים הקטנים האלה. 
אשתף שהתחלתי בלהפסיק עם הפו'. כל פעם שיש לי דחף אני הולך להרגיע את האש, רק בהוצאה בלי פו'. זה קצת קשה לקחת את זה כפיתרון (גם כשהוא זמני) במיוחד לאדם מאמין ששואף שלא לעשות את הפעולה הזאת, אבל משהו שעובר לי בראש כבר הרבה זמן, שהפיתרון הזה זה משהו שיצר הרע ניסה להסתיר ממני כל הזמן.  שהשאיפה הזאת ביום אחד להפסיק גם עם זה וגם עם זה הייתה בלתי אפשרית, לפחות בשבילי. ובנוסף להפסקה הזאת עם הפו', עם המטפל אנחנו גם מבררים כל מיני דברים מסביב לכל ההתמודדות שהם במחשבה ראשונית נראים שוליים אבל מאוד מאוד מרכזיים. לדוגמה: ממה אני בורח, מה אני מרגיש כשאני עושה את זה, ממה אני לא מרוצה בחיים שלי, מה אני מצפה מעצמי, משהו שעלה והכה בי, הייתה האמירה שלו שלהיות בחברת עצמי זה לא כדאי. שזה המושב לצים שלי, ובאמת זה משהו שהרגשתי מאז ומתמיד, שאני בישיבה כל הטוב שבי יוצא החוצה, שאני הולך לשיעור, לבית כנסת, לטיול עם חבר, בכניסה הזאת לחדר, בסגירה של הדלת והנעילה שלה, משהו משתחרר. 
משהו מפעם, הרגל, התניה, נפש בהמית, בולמוס, לא יודע לגמרי איך להגדיר את זה, וגם לא ממש צריך. 
אני רק יודע שאני לאט לאט פחות ופחות רואה את זה, ויותר ויותר מרוצה מהחיים שלי, מהיום-יום, מרגיש יותר קרוב לשם יתברך, יותר מכוון בתפילה, יותר אחדותי ולא מחולק מבפנים. יותר אמיתי. יכול להגיד לעצמי אתה בן אדם טוב ובאמת להתכוון לזה. 
וממשיכים להתמודד בתפילה ובצעדים קטנים... 

בהצלחה רבה.
אני אישית לגבי עצמי רואה שאף פעם לא עבד לי להפסיק רק עם אחד. ובכלל כמו שתיארת זה קצת קשה לקחת החלטה כזאת שכאילו מכשירה את השרץ ח"ו.
אצלי החלטה לנקיות היא חד משמעית. גם אם היתה רק למשך שעה או יום זאת לפחות נקיות אמיתית.
בסוף נקיות זה לא 'לא להוציא שז"ל' זה חיים כאלה. אי אפשר להיות נקי והמחשבות שוחות בפו'.

ממליץ לך לבחון את זה, זה גם סוג של יצר הרע.
אבל כמובן שבסוף אני זה לא אתה. בהצלחה בדרך שאתה בוחר, מתפלל שתעבוד לך ותביא לך החלמה.
ובע"ה תכבוש את כל היעדים ולא תישאר רק בהתרחקות משז"ל.

בהצלחה תמשיך לעדכן ולשתף

מסכים איתך לגמרי. אבל, ברגע שאמרו לי, "תשמע, אבל ניסית להתנקות לגמרי גם מזה וגם מזה, ולא הצלחת. אז אתה גם ככה תשפוך שוב". אז אני מעדיף 5-10 דק בשירותים מאשר חמש שעות על המחשב, למשך הלילה, לבזבז זמן, לטמא את החדר, לטמא את העיניים, להמשיך לשתות ולחזק את הרעל הזה. זה בהחלט פיתרון זמני ואין לי ספק שלרגע לא יעבור לי בראש שזה פיתרון אידיאלי וסופי. 
כמו שבן אדם לא יכול לקום בישיבה ב10, לעשות ק"ש אחרי שעבר הזמן, ולהרגיש טוב ובסדר עם זה. אז שיתחיל עם להתעורר ב9. שיגיד מה שיכול מקורבנות. ולאט לאט, בצעדים של תינוק, ירד ל8. ילמד איזה משהו קטן לפני. יניח בנחת וכו'... 
אבל זה בהחלט תלוי בן אדם. ובגלל זה גם ציינתי שהיה לי קשה לשוחח על זה עם רב, כי רב לא יכול להגיד לך תפסיק רק עם פו', אבל זה מאוד קשור לרקע שלי ולמציאות שגדלתי בה. 
בקיצור, המון תודה על החיזוקים זה מאוד משפיע.