טוב, חברים (מותר להגיד את זה אם אני כאן פחות משבוע?) אני אדם שמטבעו קצת חופר ולכתוב יומן מסע על תשעים יום נשמע שיוציא ממני הרבה, אבל אני מקווה שתהיה בזה תועלת. התכנון הוא לעדכן מידי יום ביומו, שהכל בסדר, שאני נקי. לעדכן בעיקר את עצמי. ולשם שינוי - להתכונן. להתכונן או להעלות את ההתמודדות על נס ההדדיות, השיתוף.

אז היום היום הרביעי, שוטטתי ומצאתי את הטבלה שמסדרת את הצ' יום בלוח שנה. איך התרגשתי (וכים נגרש - נחרדתי מיד). הצ' יום שלי נגמרים בתענית אסתר! י"ג אדר ב'! וואו... יום לפני פוריפ, החג הקדוש. החג שעוד מאז שהייתי פצפון (אבל לצערי הרב כבר בפנים) כל כך הדליקו אותנו עליו. החג שהשנה שלי הסתובבה על הציר שלו שנים (ועדיין זה נמצא שם איפה שהו). סימנא מילתא? אולי. מקווה לישועת עולמים, בדרך אל הגאולה, מאמין בך ה' שאתה שומע אותי וסומך אותי לאורך כל הדרך. וואו אילו חסדים! היום בתפילה כ"כ הרגשתי את זה - על חיינו המסורים בידך! על נשמותינו הפקודות לך! מורנו ר' צדוק הכהן מלובלין במאמרים על חנוכה אמר דבר איום ונורא, פלא של ממש - הנפילות הן בהשגחה עליונה, כביכול ברצון עליון (בבקשה בבקשה אל תבנו על מה שכתבתי פה, ככה אני זוכר את הדברים אבל אל תצטטו בלי לראות בפנים). הרב יעקב משה חרל"פ כותב שהנפילות מגיעות מהרצון ללכת אחר ה' מתוך הרגש ולא מתוך הציווי, הדרך הנכונה לדעתו (שהיא דעת התורה) היא סוג של "יד ביד", מתוך ידיעה שמקור לרגש הוא הציווי. אנחנו רוצים לעבוד את ה' מהלב, מהצדדים הכי נמוכים שלנו, הצדדים הבהמיים באופן כזה או אחר ולכן אנחנו נופלים, כי אנחנו רוצים להיות כל כך גדולים! במובן מסוים - אשרינו!

טוב, הארכתי יותר מידי, וזה רק היום הרביעי במסע (בטח כולכם כבר חשבתם על זה שתשעים יום זה צ' - צדיק!) אבל... התלהבות של מתחילים. ישועה לכולנו! נקיות סלע ועד! אוהב את כולכם ועכשיו אומר פרק תהילים - חיל...

ברוך הבא אח יקר, אוהבים, בוודאי שאנחנו חברים, אין שאלה בכלל.
מאחל לך בהצלחה במסע. לא להתייאש. ללמוד, לקרוא, לשתף, להתחבר, לעשות פעולות וצעדים, אין יאוש בעולם כלל.

יום שישי במסע (או שמא יש לומר - למסע, מסע החיים שאחר התשעים יום). כבר שלושה ימים שהחלון של הפורום פתוח לי במחשב (גם כתזכורת תמידית וגם) כי אני מחפש את הרגע לכתוב את היום הבא. תודה לאל, זו התקופה הארוכה ביותר בשבועים שלושה האחרונים שאני נקי, כמדומני, לפחות אז לא ספרתי את זה.

היו שתי התמודדויות שדורשות עצה. את האחת אני זוכר, את השניה פחות. נתקלתי במין טריגר. כשאני מתקלח זמן ארוך אז עולה לי המחשבה ש"לא לעשות את זה", לא לשפוך דם נקי. אבל אתם יודעים, או לפחות זה כך מנסיון שלי, נחשבות כאלה גוררות למקום לא טוב. הצלחתי לעבור את זה, להשתיק את הקולות אבל אני לא יודע כמה אצליח לצאת גיבור בפעם הבאה, אני צריך עצות טובות בנושא הזה (לא להתקלח? ... לא בדיוק אופציה).

כמה רעיונות שנתחדשו לי בימים האלה:
א) המשנה השניה במסכת מכות אומרת שלשיטת חכמים "כל המשלם אינו לוקה", את הפשט שם הוא הפשט, אבל אפשר לקחת את זה לכיוון אחר (אולי עומק יסוד דבריהם של חכמים) - כל מי שמשלם, נותן צדקה ומוציא מכספו על קודש (ראיתי אמירה של הרב שריה דבליצקי זצ"ל שבכל מצוות עשה כמעט יש אלמנט של תיקון היסוד, אני חושב שהוא הזכיר קניית ארבעת המינים) - אינו לוקה, היסורים סרים ממנו, "צדקה תציל ממוות" מיסורים (יסורים ממרקים ומיתה מכפרת) לא כל שכן? [אומרים לעשות בימים האלו פדיון לפ"ד התעניות, שאלתי את הרב "כמה לתת?" והוא אמר לי "עד שיכאב בכיס"].
ב) בתפילת שמונה עשרה ישנה מערכת של ד' ברכות שנראה לסדר אותן באופן כזה (ע"פ רעיון שקראתי באחד מהנושאים פה בפורום): השיבנו אבינו - סלח לנו, ראה נא בעוניינו - רפאנו ה' ונרפא. העניין הוא כך: צדיק שנופל די לו לעשות תשובה ומיד לבקש סליחה ומחילה. אולם אדם שהוא חסר אונים נגד התאווה - "ראה נא בעוניינו" שאין לנו כח נגדו, אזי הבקשה צריכה להיות "רפאנו ה' ונרפא", ראשית תוציא אותנו מהחולי הזה! (אחר כך "ברכנו", תעצים אותנו בקדושה, תכניס אותנו לגן עדן ורק אחר כך - "השיבה" (שופטינו), רק אז אנחנו ראויים סוף סוף לעשות תשובה [את החילוק הזה, שיש חטאים שראשית יש להתמקד בהסרה מן החטא ורק אח"כ בתשובה של וידוי וחרטה, אני חושב שראיתי בכתבי הגאון ר' חיים מולאז'ין בליקוטים שבסוף ספר נפש החיים]).

הארכתי, נכון. אבל זה באמת חשוב לי. מקווה שיש לכם עצות והארות בשבילי. אני מבקש מחילה אם אני נראה לא קשור אל כלום, בתחילת המסע זה הדרך שלי להתחבר אל הדברים. נקי היום ובע"ה מתכוון לעשות הלילה תיקון היסוד למרן הבן איש חי אז מוזמנים לתת לי שמות בפרטי (אם יש דרך שההנהלה מאשרת את זה, אני לא יודע), וגם אם לא - אני מזכיר על דרך כלל "את כל המשתתפים (הצדיקים) בתוכנית 'שמור עיניך'". שלכם, חיל...

אחחחח... האכזבה. זה לא עצב, כבר מזמן לא. זו המרירות, התשוקה של כבר לא להיות פה יותר, להיות במקום האמיתי שלי, במקום הקדוש והטהור שמזומן לי.

עשרה ימים. זהו. זה כל מה שאני שווה. אני יודע אני יודע, לא באמת, אבל כרגע, כמתחיל שלא באמת נכנס באופן רציני ל"דרישות" שבמדריך זו התחושה שלי. אולי האורך של התקופה הזו מוכיח שאני מכור. מי יודע. כשאני כותב את זה יש לי תאווה ללכת לראות עוד. ואני לא רוצה, באמת, אלוקים, שאני לא רוצה. מי יכול להוציא אותי מכאן? אין הדבר תלוי אלא בי.

אז נגררתי חזרה לבור. צריך לקום מחדש. אבא תחזק אותי. אני עוד פסע אחד שם! החלום של נקי ע"י תשעים יום לפני פורים אבד. יש לי חלום חדש, אבל כשאני חושב על זה, וזה מסר חשוב לכולנו - כבר חז"ל אמרו: "תיפח רוחם של מחשבי קיצים". אנחנו בתהליך של ריפוי, רוצים לצאת מהשבר הזה ולרוץ חופשיים שוב. אנחנו חייבים לשחרר מהחיטוט הזה בפצע, מהפתיחה שלו כל פעם מחדש. כמו פצע שהגליד, הבחוץ הוא הקשיח ומשחקים עם הקצוות עד שהגלד נטלש והדם שוצף שוב. שחקתי עם הקצוות, מתוך שעמום, ונפלתי. שם הקב"ה תכנן שזה יכאב וכאן הוא טמן לי עונג מריר, שתוך כדי מעשה כבר בא לי להקיא שהגעתי אליו.

בנימה אחרת ובהמשך של הדברים מה"פוסטים" הקודמים. בספר נטעי גבריאל על ימי השובבי"ם כתוב שימים אלו שווים לעשרת ימי תשובה.אז נשאל - למה עשרת ימי תשובה הם רק עשרה ימים ואילו ימי השובבי"ם 42 יום (ואפילו 54 יום בשנה מעוברת)? אלא שיש כאן שתי מהויות שונות לשני חטאים שונים. יש חטאים שאדם לגבם הוא צדיק, הוא נפל פעם אחת בלבד, העבירה עוד לא נעשית לו כהיתר ולכן מספיק שיתחרט על מעשהו, יתוודה ויקבל על עצמו שלא ישוב לזה לעולם, ודי - נתכפר לו. אבל יש חטאים שאדם לגביהם לא כ"כ צדיק, הוא כבר התרגל לחטא, התמכר אליו. במקרה כזה אין "זבנג וגמרנו", ומדריכים אותנו חז"ל שקודם צריך לעבוד על עזיבת החטא ורק אחר כך על התיקון של חרטה ווידוי. למהות הראשונה חספיקים עשרה ימים, עשרה ימים של חשבון נפש יום לשנה יום לשנה. אבל למהות השניה לא די בכך, צריך תהליך החלמה ארוך, תהליך של שינוי - לכן יש כאן יותר זמן.

בעזרתך מלכי, תן לי את הכח לעמוד בזה ולהמשיך הלאה, לא ליפול. שורף לי!

אוהבים אותך. תמשיך לבוא. 
דברים טובים קורים למתמידים. 

ובכן אחי היקר, יש עצה פשוטה.
להתקלח במקווה.
ככה אתה גם מתקלח ליד אנשים, וימנע אותך לעשות מעשים אשר לא ייעשו
וגם מרוויח טבילה...

תודה על העצה, בכללי חשבתי לעשות אותה, אבל אני לא חושב שהיא תפתור את הבעיה. הבעיה היא המחשבה הזו שיכולה לגרור אותי לעשות מעשים אחרי המקלחת...

אוהבים אותך חבר יקר! 

אני חושב שכמעט כל חבר כאן בפורום נפל מאז שנרשם ולא מעט...
כולנו מבינים אותך, ומרגישים את הכאב, 
הזמן אחרי נפילה הוא מסוכן כי יש הרגשה שאין כבר מה להפסיד, 
תמשיך לבוא והנס יכול לקרות לך כמו שהוא קרה לכל כך הרבה!

תודה. מצחיק שאחרי שעה מהרגע שכתבתי נפלתי שוב.
אני לא יודע, זה פשוט מתעמעם עם כל נפילה, וכואב לי שזה ככה. זה כמו להיות כ"כ רחוק מהאור שכבר לא אכפת לך ממטר לכאן או לכאן.
אנ יודע שאסור להתייאש, אני ממשיך, כמו כולם. אשריך ואשרי כולם! תושה על החיזוק! מברך (ומקווה להתברך ע"י כולם) להצלחה בהמשך. גם כי נפלתי קמתי - ה' אור לי, אני כל כך רוצה עוד מהאור.

בע"ה בשבועות הקרובים מנסה להסתגר בישיבה, להמנע מלהיות עם אינטרנט במקומות בלי אנשים שיתבוננו תמיד איפה אני, והלואי שהמחשבה שלי תהיה טהורה יותר. אמרתי לעצמי שבשובבי"ם הזה אתעסק יותר בתיקונים וכזה. קשה לי להכנס לזה וכבר הגיע יום רביעי של השבוע השני. צריך עוד כוחות.
אני רץ עכשיו לדוד המלך לשיחה קצרה ואז אנסה לעבוד על הפעולות ההפוכות ולישון מוקדם (במקום בשלוש בלילה, כמו בשבועות האחרונים). 12 שעות ראשונות וחדשות למסע צ' חוזרות על עצמם, מי יודע עוד כמה פעמים זה יהיה ככה, נקווה שכמה שפחות אבל עם זה - כמה שצריך. לילה טוב. ושוב תודה לכולם.

מקדיש לך, יקירי, את השיר של אחד הצדיקים שבדור, החסיד ר' עדי רן שליט"א.

חשבת זה הסוף כבר נפרדת מכולם
בעצם השלמת העסק פה תם
בפעם המיליון אבד הזיכרון
כל כך הרבה פעמים עמדת
הים מלפנים המצרים מאחור
הכל נראה כל כך שחור


ערפל כבד על התקווה האור נראה כל כך רחוק
ואדרבה הסימנים מראים שאתה הולך לפול יותר עמוק
נסה להיזכר איך תמיד זה מגיע
חיבוק החמלה
איך תמיד נזרק לך
גלגל של הצלה

לא להתייאש לא להתרגש
הרי זכית כבר לראות את האש
לא להתייאש לא להתרגש
הרי היית כבר בתוך כבשן האש

מתי נלמד לבטוח רק בו פשוט להישען עליו
לא בדיעבד אלא לכתחילה אפשר להתחיל מעכשיו
אין אהבה ללא כאב
אתה אף פעם לא מאכזב
יש מהלך של הסתרה וזה ידוע
בשביל הגעגוע

המח מופגז בשורה של עניינים הלב נחמץ מרגשות עוינים
איך הדמיון משדר לך סערת רגשות מבול של דאגות
נאמץ את דרכי אבותינו שידעו על מי צריך לסמוך
כי אתה עומד מלמעלה כשאנחנו בתוך המבוך

לא להתייאש לא להתרגש ...

וואו, זה יפיפה. תודה רבה!

אתמול בלילה, בשעה מאוחרת כתבתי תגובה ארוכה, על כל מה שעבר עלי בימים האחרונים ועוד כמה התחזקויות. חסדי ה', אני לא יודע למה, אבל היא לא כאן. רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום.

ב"ה חותם היום שישה ימים נקיים. נקיים... מחשבות קפצו אבל עבדתי קשה להסיר אותן. אוי ה'! איזו תקופה קשה, מורכבת. בע"ה לאט לאט יתחדש עלינו האור. רק בעזרתו, שהרי אנו חסרי אונים בילתו.

כמה התחזקויות שזכיתי לראות היום, העומק מצד אחד והפשטות מצד שני.
meirtv.com/shiurim/200748/
www.youtube.com/watch?v=FpdnyHRrPr0

חודש טוב ומבורך!

תודה! אמן ואמן.

שוב הספירה מתאפסת. הפעם זה באשמתי. וגם לא באשמתי. לא הצלחתי לשמור על העיניים (זה מצחיק, באתי להגיד שלא צנחתי לפורנו ממש או סצנות עם אברים וכו' אבל גם מה שכן ראיתי... לא רחוק משם ובהחלט צניחה). מה שכן הקב"ה זימן לי קרי לילה, אז רציתי באותו בוקר למקווה, משתדל שלא לפספס זמן ק"ש. בצהריים אומר תיקון הכללי ואחריו - הולך לראות שוב דברים בסגנון של הדבר שהפיל אותי אתמול. וואו איך שלכתוב את זה הופך את זה למכוער, מלוכלך. לאט לאט הדיאגנוזה הזו של מכור מתחילה לטפטף...

אני מתחיל עכשיו ללקט (משום מה אני לא מוצא את התורה המסודרת בזה) על הקבוצות החיות, הטלפוניות ושתים עשרה הצעדים... רוצה/לא רוצה/משתוקק לקחת את הצעד הזה קדימה... בעיקר מתחיל להרגיש את הצורך השותף, או אולי שותפות.

בעקבות מה שקרה החלטתי קצת לחפש אחר המימרא המוכרת של עין רואה ולב חומד וכלי מעשה גומרים. בפועל הסיומת של "כלי מעשה גומרים" אינה מחז"ל אלא מהראשונים (רש"י, רבינו בחיי ועוד. הביטוי כמו שאנו מכירים אותו מופיע בכלי יקר ובצל"ח ועוד). מה הפשט? אצלי הוחדר, אולי בגלל שראיתי את זה קורה, שכלי המעשה גומרים בכוחות עצמם. אם תראה את זה, תמשך לשם והלב שלך יתור אחרי זה - גם אם לא תאונן, הגוף יסיים את המלאכה בלעדיך. ראיתי פה את אחד המאמרים של רובינהוד ומצאתי לעצמי סוג של הגיון ביולוגי - הגוף בזמן צפייה או אוננות בלי גמירה צורך דופמין (נראה לי ככה הוא קרא לזה), הסם. כאשר יש גמירה מופרש סם אחר, מין סם הרגעה וכיבוי. כאשר אנחנו משתמשים - גם אם לא גמרנו, הגוף מורגל לכך שאחרי שימוש בדופמין נדרשת הפרשה של הסם השני - ואז כלי מעשה גומרים.

אשמח לשמוע פרשנויות אחרות או מקורות. מ"מ, מנסה לאסוף את עצמי כמה שיותר טוב. היום בבוקר ובמהלך היום היתה לי תחושה של רצון לזרוק הכל וללכת מכאן, מן חוסר שביעות רצון מכל המעמד שלי בחיים. שוב פוקדות אותי (כמעט בכל יום) המחשבות של האם כדאי להתחיל לצאת ולא להמתין למצב האופטימלי שאני (ועוד קצת אנשים אחרים) מגדיר לעצמי. הרב שלי היום אמר שכדי לקיים מצוות לא מחכים למצב אופטימלי - זה המשמעות של חיים, עושים מה שצריך לעשות גם אם זה לא הכי מתאים (לי) כרגע. מקווה להתקדם ובעיקר (הייתי רוצה לומר "קורא" לעזרה אבל אני לא מספיק מרגיש את זה כלפי חוץ, זה וודאי מה שקורה בפנים) משתוקק לעזרה.

ממשיך להתפלל על כולנו, בקטע של תהילים קצת נחלשתי אבל משתדל, אוהב את כולכם - חיל...