שבוע. שבוע שהחזקתי. האמת, בשבילי זה לא כזה הרבה. ברוך ה' היו לי תקופות הרבה יותר ארוכות, עוד לפני שהכרתי את האתר הזה. אבל עדיין, אחרי רצף רציני של נפילות, שבוע זה יפה מאוד. מה גם שמעבר לזה שלא היו נפילות, אפילו הרהורים וקשיים לא היו. זה הרגיש פשוט מדהים, אין איך לתאר את הכיף הזה, לחיות בלי הזבל הזה, אפילו במחשבות, כמעט בלי דחפים...
ודווקא היום. דווקא אחרי שנגמר הצום. דווקא ביום שקרה לי משהו על גבול הנס, שנסעתי בכביש והייתי חצי שנייה מתאונה (באשמתי דרך אגב, פעם ראשונה בחיים שלי שאני מאבד ריכוז ברמה כזאת וכמעט נכנס ברכב מלפני), ממש הייתי במהירות שאני לא מספיק לבלום, מתקדם פשוט לתוך הרכב שמולי. ברגע האחרון עברתי נתיב שמאלה בצורה הכי מהירה שיש, ממש שפשפתי את הרכב, אבל לא נגעתי בו. פשוט נס. נס שהספקתי לעבור את הנתיב, שלא הייתה אף מכונית בנתיב הזה (אחרת הייתה תאונה הרבה יותר גדולה), ונס שזה היה מתוזמן כל כך על השנייה, שבאמת לא יודע להסביר את זה.
והנה אחרי נס גלוי כזה, ודווקא ביום שהתקינו לי נטספארק אחרי שבוע שאני עם טלפון פרוץ לגמרי לא נופל ולא חושב על זה בכלל, פתאום אני מוצא את עצמי בודק את הגבולות של החסימה, ומגלה את הפרצות שקיימות...
פשוט מבאס. לא רק הנפילה, אלא כל המעטפת, כל המאחורי הקלעים, פשוט באסה...
אני מקווה שמחר אקום ואתחיל מחדש, בלי להתבלבל יותר מדי מהנפילה הזאת... הלוואי...