בס״ד
שלום
ראשית אני רוצה לאחל לכולם הצלחה רבה וברכות גלויות במסע שלהם. אנחנו ממש מקרבים את הגאולה עם כל מאמץ שאנחנו עושים—חשוב לזכור את זה כך.
אז אני נפלתי, פעמיים היום. אין מרגיש שלאחרונה אני מאבד את העשתונות. אני מרגיש שלמעלה זה למטה ולמטה זה למעלה—בו״ז. זה נורא מבלבל ואני מרגיש שכל יום עבורי זה פורים—אין פלא שזה החג האהוב עליי. מצד אחד מרגיש לי שזה גאולי, ומצד שני זה מייאש ומפחיד.
דוגמא: אני מרגיש שכשאני חושף פן חדש באישיות שלי, למשל שאני מאוד ילדותי לפעמים—אני גם גאה בעצמי שאני חושף עוד חלק מעצמי בחמלה, שאוכל לשתפו לעבודת בוראי בע״ה (שכן כתוב לאהבה את ה׳ אלקיך בכל לבבך—בשני יצריך), ומצד שני אני מרגיש שהנה יש כאן עוד פתח לעבירה. ממש מרגיש את האמרה של כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו. וואו, עכשיו שאני נזכר באמת באמרה הזאת הכל מרגיש הרבה יותר הגיוני.
אז ככה לסיכום ככל שאני מרגיש שאני ״גדל״, היצר כמו״כ גדל. וזה מפחיד ולפעמים מעורר רגשות נורא מעורבים—ואני חושב שיש לי הרבה רגשות אשם. באופן כללי גם. כל פעולה שאני עושה מרגישה כמו מצווה אך בו זמנית עבירה. למשל: חזרתי בתשובה ואני משתדל מאוד לשמור על שלום עם המשפחה, וככל שאני עושה דברים למען השלום, אני מרגיש טוב עם זה, אך בו זמנית מרגיש שאני מתרופף עם המצוות. וזה לא רק בחיצוניות אלא גם בפנימיות. יש בי רצון להתרופף במצוות כמו שיש לי רצון לעשות נחת רוח לבורא—אך לאחרונה נדמה שאני מרגיש יותר את הראשון מאשר את השני, חלילה, ככל הנראה כי אני בתקופה של קונטרה לעומת תקופה קודמת שבה התמקדתי אך ורק בה׳ ובמצוותיו (או לפחות מה שתפסתי בתור ה׳ ומצוותיו). כעת אני מנסה למצוא את האיזון, וכפי שאתם רואים, מתקשה.
אז המחשבה הראשונה שאולי עולה לראש למי שקורא את זה היא: איפה הרב שלך? והולהלה, שאלה ממש טובה. הנה מדובר בעוד ניסיון—דבר שמרגיש לי בו זמנית כמו מעלה וכמו חיסרון. או אולי אפילו יותר מחסרון—רשלנות. מצד אחד אני חושב שעשיתי מאמצים למצוא לעצמי רב, אך מצד שני, בדומה לשידוכים—עוד לא מצאתי. ייתכן שאני בררן מדי, או ייתכן שיש לי נשמה גבוהה והתהליך דורש זמן—אולי גם וגם. יש רב ספציפי בראש שלי אך הוא יחסית מפורסם וקשה להשגה—וב״ה אני השגתי אותו לא פעם, ואף התקרבתי אליו—והוא כבר יזהה אותי בתוך הקהל ויחייך אליי ויקדיש לי מזמנו—אך, עדיין, הקשר היציב הזה חסר לי. רבנים אחרים מהעבר שהתקשרתי אליהם—לא היו לי חוויות מופלאות איתם. או שהרגשתי שאני רואה משהו שהם לא רואים, או שהרגשתי שהם רואים אותי אך לא את ההלכה מספיק—האיזון הזה עוד לא מצאתי אצל הרב. הרב המפורסם יחסית לעומת זאת—הוא ממש נדמה לי כמלאך ה׳ צבקות—ממש אבל ממש. לא כי הוא מפורסם. פשוט כי הוא באמת איש—מלאך—מיוחד.
אז זה הסיפור וזה המאבק. אם אני נשמע קר ויבש, אז יש בי צער רב לגבי זה—עמוק בפנים, איפשהו. כנראה זה או הייאוש או המיאוס העצמי. בע״ה לא ייאוש. אני פשוט לאט לאט מתרגש פחות מליפול, ואני מקווה שהסיבה היא פשוט כי זה מהלך אסטרטגי מתוך מסקנה שלהתרגש לא עוזר בלקום, לפחות לי, ולא עוזר בלתקן, לפחות בשלבי ההתחלה. אני לא לוקח את ההתרגשות הזו כל כך ברצינות כי לפני רגע אותו לב שמתרגש כרגע מהחטא לפני רגע התרגש מלעשות את החטא. הפתרון חייב לבוא ממקום אסטרטגי יותר אני חושב. זו מסקנה שהגעתי אליה ממזמן יחסית—באופן כללי כשמדובר בלשוב מהחטא—היה מכני עכשיו, והתרגש אחר כך.
זה לא שאני לא מרשה לעצמי להתרגש אם זה בא, אבל זה לא בא כבר, ואין בעיניי סיבה טובה לעורר את זה—מה שמרגיש כמו לאלץ את זה.
על כל פנים. גם בזה יש רגשות מעורבים. הלוואי והייתי מתבייש ובוכה מיד לאחר החטא, אך זה לא קורה. וזה הגיוני, כי הרי אני אותו בנאדם שבחר לחטוא לפני שניה, ואם הייתי בוכה אח״כ הייתי טיפה דואג, שמא יש לי פיצול אישיות? 
(אני מודע לזה שיכול להיות לאדם דיסוננס רציני—נפש בהמית ונפש אלקית הרי, אך עדיין, מאיפה המגע הזה עם הנפש האלקית פתאום—אולי כשהנפש הבהמית נרגעת אז פתאום יש מקום לנפש האלקית יותר לבטא את עצמה, כן). זהו, זה מדאיג אותי שאני כבר פחות מתרגש. או לפחות על פני השטח. זה גורם לי לחשוב שאני מתנכר מהנשמה שלי. חלילה.
וזהו.
הדבר היחיד שניתן לעשות בעיניי זה לקום. לקום לקום לקום. לרדוף אחר ה׳ במלוא העוצמה אף אם היא יבשה. להתפלל לה׳. לבקש ממנו כח. אף על פי שאני מרגיש כמו רמאי מוחלט. להגיד לו את זה. אף על פי שאני מרגיש כמו צבוע. שאני מרגיש שהוא לא איתי. הוא איתי ועוד איך. הוא איתי הוא איתי הוא איתי.
אז, קבלה לעתיד בע״ה:
קודם כל להתקלח. אח״כ להתפלל ערבית. בלי״נ להכול כן? ללכת לישון. לקום אחרי כמעט אפס שעות שינה. לקבל באמונה את המתרחש מחר בע״ה. אני אמור להיפגש עם בנאדם יחסית חשוב לי ולצערי עכשיו אני אהיה גם מחוסר שינה וגם אחרי נפילה, אבל אין מה לעשות, ה׳ ירחם. באמת. וזהו. השינוי היותר טווח ארוך שאני בלי״נ מקבל על עצמי עכשיו זה להיכנס לאתר הזה לפחות פעם ביום ולעשות איזשהי פעולה. בין אם זה לכתוב, ללחוץ על משהו, לקרוא ולהגיב למשהו, ללחוץ שהצלחתי באותו היום או נכשלתי חלילה. שפשוט זה יתחיל להיות תהליך מודע בע״ה. שההצלחות שלי תקבלנה רישום בדיוק כמו הכשלונות—כי כרגע כל ההייפ כביכול הולך לכשלונות—וזה לא פייר
זהו, שה׳ יברך אותנו שנזכה לראות את המשיח, שיאמר לנו לכל אחד מאיתנו באופן אישי—״אתה הצלחת! ואני באתי יום מוקדם יותר בזכותך!״
אמן, כן יהי רצון, נזכה בע״ה
