פתאום לפני מעריב של מוצ"ש הגיעו אליי הרהורים ופנטזיות וזכרונות וכו' מאוד מענגים, והייתי חייב להסיח דעתי מהם וזה היה מאוד קשה. זה סוג של הרהורים שאם אתה לא מנסה להסיח את הדעת מהם, ונותן להם לזרום, אז אתה מרגיש ממש תענוג, ושמחה מדומה של התאווה, וההורמונים מתחילים לזרום וכו' אז הייתי חייב בכל הכוחות להסיח דעתי מהם, ניסיתי להסתכל בשם הוי"ה ברוך הוא ולהסתכל בעוד שם קודש (שילוב של הוי"ה עם אדנות למי שקצת מכיר) כדי להעביר את ההרהורים הטמאים ממני וכדי לסלקם אבל זה כמעט לא עזר ממש.
גם אתמול בלילה היה לי הרבה פעמים קישוי אבר, בבוקר וכו' הוא היה ככה הרבה זמן, ובקיצור המלחמה לא פשוטה בכלל.
המסע הזה, בשונה ממסעות אחרים קודמים, התחיל להיות קשה כבר פחות או יותר מתחילתו, ובמסעות הקודמים הייתי יכול לעבור בכיף איזה 30 יום בלי נסיונות בכלל כאילו אין לי תאווה, ורק אחרי זה היו מתחילים הקשיים.
פשוט צריך לסמוך את עצמי על מה שאומר רבי נחמן שעיקר הכוח של האיש ישראלי זה התפילה ובאמת פשוט להתחנן לבורא העולם שיעזור לי במלחמה הקשה הזאת

גח"ט והחלמה מהירה ונעימה לכולנו בעזרת ה'.

אוהבים חבר. מאוד מזדהה עם זה. בעיקר עם הסיפור של מוצש. היו לי סופשים יפים ומאורגנים, ואיכשהו במוצש הכל פתאום התפרק
בתפילה לנכונות

אשריך!! 
תנסה ליצור קשר עם חברים למסע בזמנים כאלה..  זה יקל קצת.. 

בשבת. (ובאופן כללי)  אני משתדל להיות כמה שיותר בסביבת אנשים על מנת שלא ליפול