מחשבות רבות טורדות את מוחי.. אני מאמין בכח להצליח ופועל כדי להצליח במסע הזה, אני באמת מלא בכח להצליח, וחדור באמונה במסע הזה שב"ה הולך בינתיים לא רע בכלל, אבל עדיין יש משהו לא פתור.
עם כל השמחה שיש לי כשעוברים ימים של נקיות, מה שלא חלמתי שבכלל יקרה, אני עדיין מרגיש קצת לא בטוח. מתגנבות מחשבות כמו כמה זמן אחזיק? אני מאמץ את מה שלמדנו בקבוצה שאני צריך להתמודד "רק להיום", את עקרונות הצעד השלישי, אבל גם בלי שאני רוצה מתגנבות מחשבות של מה יהיה עוד שנה שנתיים ושלוש? אני פה בעיקר כי קלטתי שאני מתבגר וכבר מגיע לשלב של חתונה אבל אני נשארתי אותו אדם, שעם בעיה כמו זו לא כדאי לאף אחת להתחתן איתי, אני לא רוצה שחיי יהרסו יותר ממה שכבר, ויותר מזה, לא רוצה להרוס חיים של אחרים, האם אגיע למצב בו כשבעז"ה אתחתן אוכל לאהוב את אשתי באמת, בלי שיהיה לי סוד אפל או צד שאני לא רוצה שהיא תכיר?
איזה אדם אהיה אז? גם כשאני כבר בתוך המסע יש תחושה שאני עדיין פגום שאני מלוכלך, אני מייחל ליום שבו אוכל לומר לעצמי שאני כבר לא שם, שאני לא אותו האדם שחטא, שאני אדם אחר, אבל מרוב הזמן שעבר באמת קשה לי לדמיין את היום הזה.
כשאני ניגש אל אחי הצעיר ומציע לו ללמוד משהו נחמד לקראת יום הכיפורים או כשאני מסביר בשולחן שבת על עמקות מצוות התשובה, על מתנת התשובה שניתנה לכל אדם אני מרגיש צבוע עד שבאמת בא לי לצעוק עד השמיים, בא לי לצעוק שאני לא מה שאתם חושבים שאני, בא לי לצעוק שאני שקרן וצבוע שאתם אבא ואמא חושבים שיש לכם בן שמביא לכם נחת אבל זה רק כלפי חוץ!
בכל פעם שמישהו מפטיר לכיווני "צדיק" אני מצטמרר.
אני חלילה לא אומר די למסע הזה, אני מאד שמח שאני כאן אבל קצת מבולבל מההמשך.
נכנסתי למצב רוח נמוך, אני חושב ומקווה שחלק מהתחושות שכתבתי הן מחשבות של "הרגע" שאני מקווה שיניחו לי, שהן רק כאן בגלל הבלבול הזה..
