אני זוכר את עצמי אי שם ביסודי ילד טוב כזה, חננה עם משקפיים.
באותם ימים הייתי משוחרר מכל השטות הזאת לא היה לי אז אפילו נוקיה.
באזור גיל 12 התחברתי עם האנשים הלא נכונים, המורדים של התיכון אחד מהם אמר לי בתמיהה מה אף פעם לא אוננת?
אני בתמימותי לא ידעתי איך עושים את זה בכלל אז הוא תיאר לי.
חזרתי הביתה נלהב לנסות את הדבר החדש הזה וזה היה כיף בטירוף.
באותו זמן לא הרגשתי שום תחושת אשמה לא התביישתי בזה וה"חברים" שלי גם לא התביישו בזה.
היה לי נטספרק אבל מהר מאוד למדתי לעקוף אותו וכל פעם הצלחתי להשבית או למחוק אותו וכשאבא שלי שאל למה אין לי נטספרק אמרתי לו שזה עושה לי בעיות בטלפון ושאני לא רוצה את זה.
ההורים שלי לא חשבו בכלל למה אני מוחק אותו כל פעם והם גם לא שאלו אותי אם אני רוצה את זה בכלל.
לא היה על זה שיח בבית זה היה מבייש מדי לדבר על זה.
היה שם מין מרידה כזאת בהורים, בבית ספר הדתי שלא הנחיל אז אהבת תורה ורק גרם לי לשנוא מה שקשור לדת וזה המשיך והמשיך ולא היה אכפת לי.
באיזור גיל 16 כבר ניסיתי להפסיק כי התחלתי להתבגר קצת ולשאול את עצמי אם זה הדבר הנכון.
רציתי לראות שאני לא מכור וניסיתי להפסיק לאיזה שבוע כדי להוכיח לעצמי.
ברור שלא הצלחתי, התייאשתי מלהפסיק ולא באמת חשבתי על זה ברצינות.
ילדים מהתיכון התחילו לבדוק ישיבות ומכינות ואמרתי לעצמי שזה לא בשבילי.
הרב שלי שאל אותי אם אני רוצה לבדוק ישיבה או מכינה ואמרתי לו שלא נראה לי.
אחרי כמה ימים זה היכה בי.
איכשהו ברק של תשובה פגע בי וגרם לי לשאול את עצמי את השאלות שהייתי צריך לשאול כבר מזמן.
מי אני רוצה להיות, האם אני רוצה להיות דתי, האם חשוב לי שהמשפחה שלי תהיה דתית, האם אני מאמין בכלל, איך אני רוצה לנהל את האורח חיים שלי.
דיברתי עם חבר קרוב והוא שאל אותי אם אני רוצה ללכת לישיבה לברר את הדברים.
מהר מאוד אמרתי לו שישיבה זה לא בשבילי ואולי אנסה לבדוק מכינות.
המכינות שבדקתי לא ענו לי על הצרכים אז הלכתי עם כמה חברים לישיבה לבדוק אחרי שכבר כמעט נגמרה השנה כי הייתי חייב ללכת לאיזשהו מקום לבדוק.
התאהבתי בישיבה והחלטתי לסגור שם.
התחלתי לשאול את הרבנים ואת התלמידים את השאלות ששאלתי את עצמי.
מהר מאוד התחלתי להתחזק אבל בנושא
הזה היה לי עדיין מאוד קשה.
יום אחד הביאו לנו הרצאה על הנושא הזה וכמה זה פוגע לנו במוח ואיך משתחררים מזה.
ממש התלהבתי וחשבתי ללכת על זה.
הצלחתי להיות נקי בערך חודש, אבל מהר מאוד חזרתי לפעם בשבוע כשניסיתי בכל כוחי.
הרגשתי שכל השיטות לא משנה כמה הם יהיו טובות לא יצליחו לעבוד עלי.
הייתי כבר עם נוקיה שיניתי כל כך הרבה דברים בהגנה של נטספארק ושום דבר לא עבד
וזה היה אוכל אותי מבפנים.
אותו זמן הייתי יושב בבית מדרש הרבה זמן,
אנשים החשיבו אותי לדוס, צדיק.
אני כבר בן 20 בצבא ולא מצליח להשתחרר מזה המינון רק עולה לא משנה כמה אני מנסה ושוב פעם נופל ושוב פעם מבטיח לעצמי שאשתפר והמצב רק נהיה יותר גרוע.
הרצון לצאת משם רק דועך ודועך כי אני כבר יודע שאני לא אצליח לצאת אז בשביל מה לנסות בכלל.
לילות שאני בוכה בלילה על הפיצול אישיות שלי.
אני כבר יודע את התיקון הכללי כמעט בעל פה וכבר יש לי שעות של שיחות עם אבא ושום דבר לא עוזר.
זהו.
אני מקווה שהאתר הזה יצליח לרומם אותי ולתת לי תקווה שאני יכול לצאת משם ולחיות את החיים שאני רוצה לחיות ולא לתת לעצמי להישאב יותר אל הבור הזה
