שבוע טוב
ברוך ה' שזיכני במחשבה המחלימה - או יותר נכון בהרגשה מחלימה. כבר ברור שאני לא מנהל את העולם.
זו לא השגה שלי או כישרון שלי, אלא נצנוץ מלמעלה שפותח את המוח להבין ולחוש בדבר כה ברור.
אלא שאני עדיין בבעיה. למרות שברור לי שאלוקים מחזיק בהגה, אני עדיין מצפה להכרה, לקומלימנטים, ולכבוד והערכה חיצוניים.
זו עובדה שלמרות שאין לי כרגע הרגשת גבהות לב (כידוע בלי עזרתו יתברך אני בתל השומר עם 20 קילו גבס) אני עדיין מחכה ומצפה לתגובות על הפוסטים שלי.
ולא כי חסר לי ביטחון עצמי ואינני יודע אם הדברים נכונים, או עמוקים דיים. אלא שאני צמא להכרה בי - להתגלות שלי.
וניסיתי לחשוב מהיכן זה נובע? למה אני ברדיפה אחרי הכבוד הזה? למה אני זקוק נואשות למחמאות? אולי השאלה היא טריק של המחלה? אולי לא?
האם לצפות למחמאה זה סותר להבנה שאני לא הנהג? אולי אני בכלל רוצה אישור לעיקרון שלי ולא לאישיות שלי? אולי אני רוצה הכרה בכשרון של אלוקים?
אני שוב מדגיש, לפעמים מחמאה זה רעל של אגו מנופח. כך הרגשתי בשבוע שעבר.
אבל אם נניח ואני מספיק כנה עם עצמי לזהות שזה לא בא ממקום של ריכוז עצמי אלא צמא למשהו... מה הוא אותו המשהו?
התגובה הראשונה להסביר את זה, "הרגל". כל כך התרגלתי למדוד את עצמי לפי מחמאות ופרגונים, וקשה להתנתק מזה.
אך זה לא מספק אותי. אני גם רוצה לחקור האם זה רגש חיובי או רגש שלילי? האם לקבל כבוד מגיע ממקום טוב או ממקום רע? האם להתגבר על זה או לתקן את זה?
אנסה להציע רעיון, אשמח לשמוע ביקורת חיובית או שלילית. אולי זה מדי תאורטי ולא עבודה למעשה.
אבל אני סבור שככל שנכיר את המפה של עצמנו טוב יותר, כך נוכל לסדר את המחשבה ולתכנן את מעשינו.
ברשותכם אשתמש בשפה טיפה שונה.
ישנם באדם שתי תנועות. 1. רצון לקבל. 2. רצון להשפיע.
הרצון לקבל, הוא שורש האנוכיות, הוא יצר הרע, הוא מנוע להרבה מהרצון להצליח ולהתקדם בחיים, הוא התנועה של ריכוז עצמי.
הרצון להשפיע, הוא הנהגה אלוקית (מה הוא רחום...), הוא היצר הטוב, הוא הסיפוק של הנשמה והנפש, הוא היכולת לצאת מעצמנו ולפנות לאחר.
ישנם 2 הטיות נוספות, תת רצונות.
רצון להשפיע על מנת לקבל, אני יתן משהו לאשתי כדי לקבל ממנה תמורה שעבוד, זה השורש לביזנס, וזה שימוש בכח רוחני כדי להגדיל את הריכוז העצמי.
רצון לקבל על מנת להשפיע, כשמישהו נותן לי מתנה שאני ממש לא צריך אבל אני מקבלה מפני הנימוס וכדי לא להעליב אותו, זה קבלה על מנת להשפיע.
הקבלה על מנת להשפיע זה הגילוי אלוקות הכי גדול שיש, כי אני משתמש בכח של היצר הרע כדי להגביר רוחניות בעולם.
אחרי ההקדמה הזו אנסה להסביר את תחושותי לגבי רדיפה אחרי הכרה עד לרמה של כבוד ומחמאות.
כשאני מתגעגע להכרה אישית, ומייחל נואשות להערכה, (לדוגמא כשאני כותב פוסט ומשתגע לראות איך זה תפס) זה יכול להיות נובע מ2 מקומות אפשריים.
1. ממקום של רצון לקבל: זו היא המחלה, התאווה, האגו, הריכוז העצמי, הרצון שלי לקבל אלי ולקחת הנאה מכל העולם.
2. ממקום של רצון לקבל על מנת להשפיע: אני רוצה לקבל פידבקים ולראות בשטח את ההשפעה שלי. האם הצלחתי להעביר מסר? האם הבינו אותי? האם אני משפיע?
ברור שהתפיסה הראשונה היא שלילית. היא רעה. היא המחלה. צריך לשאוף להתנקות מזה.
בתפיסה השניה ישנו תהליך מעניין. אנו תופסים בעצמנו איזו נקודה אמיתית מהנשמה,
הנשמה הרי אצולה מתחת כסא הכבוד, ולכן היא דורשת כבוד, והנפש נקראת כבוד - עורה כבודי. למען יזמרך כבוד ולא ידום. (בעל המאור)
והנשמה האלוקית שכח מהותה זה להשפיע טוב לאחרים, רוצה לחוש שהקיום שלה נקלט אצל אחרים, שמכירים בהשפעה שלה, שזה לא שפיכה לבטלה...
הרי אלוקים מתגלה בעולם כמלך הכבוד. והוא נמלך. אין מלך בלא עם. השכינה שורה רק על ידי עם ישראל שמשיגים אותה ונותנים לה מקום.
האין זה גם אצלנו בזעיר אנפין? אני צריך עם שיבין אותי שיקבל אותי, שייתן לי מקום... הערכה... מחמאה... שיהיה מקבל לשפע שאני רוצה להשפיע בו... (ושאזכה לילדים)
אם ההנחה הזאת נכונה, נוכל להבין כמה דברים על המשיכה שלנו לתאווה.
הנשמה מתחננת להכרה וכבוד, למקומה האמיתי, להשפעה חיובית על העולם.
כשהאדם חרש לצרכי הנפש, והוא איננו מתמלא ברוחניות והשפעה לזולת, אלא נשאר תקוע באנוכיות ושאר פגמי אופי, הצורך בהכרה נהפך לאסון.
בשלב הבא הוא משווע שיקבלו אותו איך שהוא, ושייתנו לו ויספקו לו את די צרכו, השאיפה הרוחנית הזו מומרת ברדיפה אחר תאווה.
בתאווה יש דמיון של פיתרון. יש צומי, מילוי צרכים, סיפוק מיידי, ותחושה של לא נתתם לי... אז לקחתי לבד...
ההחלמה גם היא עובדת באותו כיוון, רק ממקום אמיתי, עם טונה של נקיון לחלודה והחזרת המידה למקומה האמיתי.
אנו ממשיכים לחפש ולהתגעגע, רק למשהו רוחני, אנו רוצים להיות חלק ממשהו גדול ועוצמתי, אנו משפיעים עזרה לאחרים, זה תנאי בהחלמה.
הפורום הנפלא הזה גם הוא חשוב להחלמה, השיתוף, המודעות, הכנות, ההשפעה לחברים... הקבלה מהם שההשפעה הועילה... מציאת מקומי וכבודי...
בדרך של 12 הצעדים, ובעבודה משותפת עם חברים, הנפש מקבלת את כל אשר אליו התגעגעה בעומק הנשמה.
לכן, באור זה, לא נראה את השאיפה להכרה והערכה כדבר שלילי מיסודו. אולי זה חלק מההבראה. רק שחשוב לא לצאת שוב מפרופורציות ולא לזייף.
יתכן ונסחפתי לחינם. יתכן וכתבתי דברים מה זה לא מעניינים. אולי זה סגנון מוזר. אולי אני עובד על עצמי והכל חלק מהמחלה הערמומית.
אבל כיוון שמחשבה זו עלתה בדעתי, לא רציתי להתעלם ממנה, ואם זה יעזור למישהו והיה זה שכרי.
שבוע טוב חברים
