אני אצטט לך מהספר הלבן משהו שקראתי הבוקר.


לי כלום לא יכול לעזור בלי ללכת לקבוצות. בלי להגיע למקום שאני פגיע ולומר בפה מלא שאני סקסהוליסט ומכור. שכל חיי חיפשתי בכל מקום רק מין. יכול להיות שיש דברים שעובדים לאחרים, אני לא יכול להעיד עליהם. רק על מה חוויתי ואולי גם לספר מה ראיתי...
אם זה גם מה שיעבוד לך, אני מאחל לך שתגיע למקום הזה במהרה ותרגיש את מה שאני מרגיש בקבוצות החיות, הגעתי הביתה.

שלום 'אוהב', ותודה לכל החברים שהגיבו.

אז מה, באמת כל העסק הוא פשוט מלחמה בין הרגש לבין השכל? לו יצוייר שאני הולך עם השכל נטו, האם זה אומר שאני נקי? הרי ההגיון ברור והמשוואה ברורה עוד יותר: תאווה=סבל, אם כן, נראה שמה שאתה כותב זה נכון. כל מה שצריך זה להפעיל את השכל שיגבר על הרגש ואני צועד חופשי ומאושר לעבר העתיד המזהיר.

מה שלא מסתדר לי בכל הסיפור היפה הזה הוא שגם השכל שלי (כן, זה שאמור להסביר לי כמה רע ליפול), הוא בכלל חלק מהרעים. השכל הזה שהיה אמור להיות הכלי הכי חזק של הטובים במלחמה הזאת, מחליף צדדים כמו איזה שבשבת בסופה, ורגע אחרי שהוא מסביר לי כמה רע ליפול וכמה זה יכאב לי וכן הלאה, פתאום הוא מסביר לי שהכל יהיה בסדר והנפילה זה הדבר הכי טוב שיש.

אז אולי נשים רגע בצד את כל הענין הזה של שכל ורגש וננסה להיות כנים עם עצמנו. כי איך שאני רואה את זה, הנקודה היא לא שכל ולא רגש (ובמחילה, גם לא לגמרי צעד 0 או צעד ראשון), אלא הענין הוא הרבה יותר פשוט: האם אני מוכן לוותר על התאווה?

כן, להילחם זה קל. להפסיק זה אפילו יותר קל, זה כמו לעשות דיאטה בין הארוחות. אבל לוותר על התאווה זה קשה, אפילו קשה מאוד. בעיקר כיון שאף אחד לא מבטיח לנו שזה יסדר לנו את החיים, וגם אף אחד לא פתח תחנת חלוקה לסמים קלים עבור המסוממים הכבדים. אני מסומם כבד שצרך תאווה באופן קבוע במשך עשרים שנה, ופתאום אמרו לי שאין יותר סמים - גם לא קלים. תחנת החלוקה של הרשות למלחמה בסמים שינתה כיוון והיא נסגרה. אז מה אני אמור לעשות כאשר אני תקוע מול עצמי ולא יכול להירגע עם קצת תאווה?

הוויתור הזה, גם במחיר הכאב שיבוא איתו, הוא מה שמונע מאיתנו להודות בחוסר אונים. כן, אנחנו עוטפים את זה בכל מיני סיפורים יפים כמו הטענה שאנחנו לא באמת משוכנעים שאנחנו חסרי אונים, או שהתכנית לא מתאימה לנו או שאנחנו מפחדים מחשיפה וכן הלאה, אבל בסופו של דבר זה הכל מחשבה של מכור - ככה עובד הראש שלנו. כשאני לא מוכן לוותר על עוגת שוקולד, אני יודע לספר לעצמי שזה דל קלוריות, ושבכלל אני עומד לעשות ספורט היום ועוד אלף תירוצים אחרים, אבל זה הכל קשקוש, כי האמת היא שאני פשוט לא רוצה לוותר. נקודה.

לכן, אני חושב שהשאלה שכולנו צריכים לשאול את עצמנו היא הרבה יותר פשוטה: האם אני מוכן לוותר על התאווה?

ובכן, במלה אחת: אאוצ'.

ומה עושים כשאני לא מכון לוותר על התאווה? יש דרך לבנות את זה? (חוץ מעוד סיבוב בגהינום... אני יודע שהוא גיהנום, אבל כשקר לי אני נורא רוצה להתחמם ושוכח מזה)

עבורי רק 'הויתור' עבד, המילה המאימה יותר היתה הקרבה. הרגשתי שאני מקריב חלק ממני. אבל אני מכיר אנשים שמרכז גמילה הועיל להם. תוכנית טיפולית המורכבת מאנשי טיפול שונים עו"ס פסיכולוג ופסיכיאטר.

המוטו שם היה אתה לא צריך להעמיק את הקרקעית, אנחנו נגביה אותה בעבורך... 

ממה שאני מכיר יש שלוש דרכים עבורי כדי שאהיה מוכן לוותר על התאווה:

א. הפופולארית מכולן. כאשר השכל כבר לא פועל וגם הרגש השתבש לגמרי, איזה עוד דרכים נותרו כדי שסוף סוף אסכים לוותר על התאווה הזאת ועל כל הכאב הכרוך בה? שום שכנוע, גם לא המוצלח ביותר לא יעזור כי הבעיה השכל הזה הוא האויב שלי. גם שום רגש של אהבה או שנאה או מה שזה לא יהיה כבר לא יעזור לי כי גם הרגש ערק לשורות המורדים. אבל יש שפה אחת שהגוף שלי עדיין מבין. מדובר על שפה בינלאומית, ואם אנשים בכל מקום בעולם מבינים את השפה הזאת - חזקה עליי שגם אני אבין אותה. מדובר כמובן בכאב.

אם אני מאוד רוצה חפץ מסויים אבל כל פעם שאני נוגע בו אני מקבל שוק חשמלי שמתגבר עוד ועוד, בסוף הגוף שלי לא יהיה מוכן לעשות את הפעולה הזאת, והוא יעדיף להתחיל להזיז אותי למקומות שבהם אלמד איך להמנע מהנגיעה הזאת, ואיך להתמודד עם הכמיהה העצומה לכך.

זה מה שעבד עבור רוב החברים כאן, ודי בקלות ניתן לשער שכמעט כל אחד הגיע לכאן בגלל שכאב לו בתאווה. אלא שלפעמים הכאב לה היה מספיק חזק כדי שיגרום לנו לוותר ולכן הגענו, הצצנו, אולי אפילו נפגענו - אבל אז ברחנו בחזרה אל התאווה. אז באמת ישנה אפשרות לחזור לטעום עוד קצת מהגהינום ולראות שזה לא כל כך כיף כמו שזה נראה. קראתי בחוברת של SA חבר שמספר שבהתחלה כשהוא הגיע אמר לו חבר וותיק שיבדוק את עצמו האם הוא מוכן לוותר, ושאם הוא לא מוכן לגמרי - כדאי שייצא, ימשיך להסתובב ויחזור כשהוא מוכן. מה שהוא אמר לו במילים אחרות זה שיכאיב לעצמו עוד קצת כדי שיהיה מוכן לוותר.

ב. הקשה מכולן. לא נגזר על כולם לסבול באותה רמה, ולא כולנו חייבים להגיע לאותה קרקעית. יש מי שהגיע עד למטה וראה שתמיד אפשר להמשיך לחפור עוד, ויש מי שהחליט שהוא יכול אחרת. איך? הוא לומד מהנסיון. גם הנסיון שלו וגם הנסיון של האחרים. זאת לא דרך קלה, אבל היא קיימת ויש כאן חברים שמספרים שזה בדיוק מה שהם עשו ועושים. הדרך הזאת דורשת הרבה מאמץ בהתחלה, וכמובן דורשת תחזוקה גם בהמשך. יש כמה אפשרויות לעשות את זה, וממה שאני רואה מסביב הדרך הטובה ביותר היא לכתוב צעד ראשון בעצמי ולהשתתף בקבוצות בהן חברים משתפים בצעד הראשון שלהם.

כאשר אני כותב את ההיסטוריה של ההתמכרות שלי בלי לנסות להראות כמה אני "מכור קל" וגם בלי נסיון להראות כמה אני "מכור כבד", בדרך כלל אוכל לראות מאוד ברור את דפוסי הפעולה של הכאב ולהבין לאן הדרך הזאת מובילה אותי. אני לא מדבר על הבנה שטחית שיש לכל אחד שהגיע לכאן, אלא על משהו הרבה יותר פנימי. כאשר אני מוסר את זה מול הקבוצה ושם הכל על השולחן, אני יכול להרגיש את חוסר האונים שלי מול התאווה, לראות ברור כיצד אבדה לי השליטה על חיי, ואז לוותר. להבין שזה לא בשבילי.

אחד החברים כאן תיאר כיצד הוא הגיע לכניעה כאשר הוא שמע צעד ראשון של חבר אחד. הוא לא אמר לעצמו כל רגע "אוי, תראה לאן הוא הגיע, כמה רחוק הוא נפל", אלא בדיוק הפוך: "וואי, זה לא ייאמן שבדיוק לשם אני יכול להגיע!". אפשר להשתמש בכאב של האחרים כדי ללמוד. אני לא חייב לבדוק איך מרגישה קפיצה משלושים מטר ואיך מרגישה קפיצה מארבעים מטר, וכמה בדיוק זה יותר כואב, במקום זה אני יכול להבין את הרעיון ולראות מה קרה לאחרים שעשו את זה.

ג. המוצלחת מכולן. היא לא במקום השניה, ובדרך כלל גם מי שהלך בראשונה יצטרך אותה במנות גדושות, אבל כמו שאומר הפתגם: כאשר הכל לא מצליח - הגיע הזמן לקרוא את ההוראות. אם אני לא מוכן לוותר על התאווה, זה הזמן להתפלל לאלוקים עבור הנכונות. אם אין לי אפילו נכונות להתפלל, אני צריך להתפלל ולבקש נכונות להתפלל...

כל אדם שהחלים ממחלה קשה יודע שזה לא בגלל שהוא מוצלח וגיבור אלא כי היה לו נס. כל מי שזוכה להישאר נקי ומפוכח מהתאווה יודע שזה לא בכחו אלא בנס, חסד אלוקים, לגמרי לא מובן מאליו. ואלוקים יכול לעשות עבורנו את מה שאנחנו לא יכולים לעשות עבור עצמנו. אז אם אני עדיין לא מוכן לוותר על התאווה, אני מתפלל עבור זה, וכל המרבה הרי זה משובח.

באופן אישי אני משתדל להתפלל על כך כל ערב לפני השינה וכל בוקר כאשר אני קם. אני מבקש מאלוקים מוכנות לוותר על התאווה רק להלילה או רק להיום, ואז מבקש שאלוקים ישמור אותי נקי.

תודה רבה לך סוד הכניעה.

אכן השם שנתת לעצמך משקף את המהלך הנכון והאמיתי הזה, שזה לא רק הודאה בחוסר האונים, אלא גם ובעיקר כניעה לוותר על התאווה.

שאפו על הדברים הברורים שכתבת, אין עליך!!!

אני מקווה שאני לא אצטרך לוותר על התאווה בדרך הפופולארית, כי אני עדיין באמת לא מרגיש את הכאב בעוצמה הגדולה הזאת, ואני אכן לא יכול עדיין לחשוב לוותר על התאווה,
ואני אתן לכך דוגמא: ביום הראשון שנכנסתי וקראתי כאן בפורום, נבהלתי קצת ואמרתי "וואו! מהיום אני כבר לא יכול לאונן?, לא יכול להיות", ואז הרגעתי את עצמי כי בין כך אני רואה שלכולם יש נפילות, אז זאת אומרת שאני עדיין אוכל לאונן..... וזה בדיוק כמו שאתה כתבת שאין לי עדיין את המוכנות לוותר על התאווה, אז במקום להתחיל לצעוד את הצעד הראשון, אני קודם צריך להחליט שאני אכן רוצה לצעוד באותם צעדים ולוותר על התאווה לחלוטין...

אני אתחיל לעבוד עכשיו כמו שכתבת על הדרך השלישיית של תפילה, לבקש מאלוקים שייתן בי כוח לוותר על התאווה, ואני מקווה שאני לא אצטרך להגיע גם לא למספר 2 ברשימה - להיכנס לקבוצה חיה, כי אם הייתם מכירים אותי, הייתם מבינים שעבורי זה כמו קריעת ים סוף (לא שאי אפשר לקרוע את הים, אבל זה קשה ...)

תודה רבה לך "סוד", ותודה לכל המגיבים היקרים שבזכותכם הגענו לדברים הברורים האלה!

לא אני פתחתי את האשכול, אבל בכל אופן תודה רבה לך סוד הכניעה על הדברים שכתבת.
אתה ב"ה כבר המון זמן לא שקוע, אבל אצלי 10 ימים ללא שקיעה היו שמחה שאין לשער. באותם 10 ימים אני הרגשתי שזה לא אני מתגבר על התאווה. משהו חיצוני, בלתי מוסבר פשוט מנע ממני להיכנס לתוככי התאווה. לא ידעתי להסביר את זה. איכשהו עוד עלתה לי לראש המחשבה שהנה הכל בסדר וסיימתי עם התאווה.
אבל כמו שכולנו יודעים חלק מהמחלה זה האשליה. לא הצלחתי להוציא את מה שצריך מה-10 ימים האלה. אז נענשתי בחזרה לתאווה. ועכשיו אני אצטך להתמודד עם זה ביתר שאת, ולמצוא איזשהי נקודה קטנטונת של רצון גם בינות לתאווה. איזה קרש הצלה קטן בים התאווה הבלתי נגמר הזה.

כל תגובה בשרשור הזה של 'סוד הכניעה' שווה זהב.
לדעתי.

תודה סוד.
לאן נעלמת לנו?
אוהב.

תודה פנימה על ההקפצה. 
הזכיר לי ימים עברו הפוסטים האלו ועד כמה שזה לא מובן מאליו בכלל שהגעתי בסוף לקבוצות למרות טונות על גבי טונות של הכחשה בושה ואשמה שיש לי לגבי המחלה שלי.
ואגב, זה לא שהכל נעלם אבל אין ספק שאני במצב הרבה הרבה יותר טוב.