ברשותך אתחיל דווקא מהחלק השני של ההודעה שלך. תראה, אני כל הזמן עובד לזהות את הטריגרים שלי, אבל תמיד יודע שזה לא מספיק, וזה בגלל שתי סיבות:
א. לצערי, ההתמכרות שלי היתה כל כך ממאירה, שהיום כמעט כל דבר יכול להיות טריגר עבורי... זה יכול להיות יום רע, דחיה, כעס, שעמום, יום חם, יום קר (כן, גם בחום יש משהו וגם בקור) וכן הלאה.
ב. אם אני באמת צריך את הסם שלי, לא יעזור שאזהה את הטריגר שלי. אני יצעד בעיניים פקוחות לעבר המטרה.
ובדיוק לכן אני לא נאבק עם התאווה אלא מעקר אותה מהשורש. אני רוצה לחיות חיים שאני לא צריך את התאווה. אין חיים בהם אני לא רוצה את התאווה, אבל יש חיים שאני פשוט לא צריך אותה. וכאן נכנסת הנקודה הראשונה בהודעה שלך. יש בתכנית כמה צעדים חשובים ומשחררים, אבל החשוב ביותר הוא צעד מספר שלוש, ולכן בכל קבוצה משקיעים בו כל כך הרבה זמן. בצעד הזה אנחנו מוסרים את החיים שלנו לה' יתברך. לא מוסרים את התאווה או המאבק בתאווה אלא מוסרים את כל החיים, וזה הבדל עצום.
אם אני מוסר לה' את המאבק בתאווה, אבל עדיין ממשיך לחיות את אותם חיים שהיו לי לפני כן - הצורך שלי יישאר כמו לפני כן. נכון שיהיה לי אולי יותר קל כי ה' יעזור לי, אבל בשורה התחתונה אני ממשיך לחשוב שאני מנהל לעצמי את החיים וממילא ממשיך לפתח את כל הרגשות השליליים שגורמים לי צורך ליפול. אבל אם ה' מנהל את החיים שלי, ברגע אחד נגמרו כל הטריגרים האמיתיים.
יכול להיות שברחוב אראה בחורה אבל לא יהיה לי טריגר פנימי "לשתות" את המראה. אני חי בשלום עם עצמי, לא כועס, לא פוחד, לא עצבני וכן הלאה, וממילא לא צריך "לשתות" תאווה ופורנו כדי להתמודד עם כל הרגשות האלו.