שהחייני וקיימני והגיעני ליום הזה. 1,000 יום של ...
כאן אני טיפה נבוך. זה לא שבמהלך הימים הללו הייתי טלית שכולה תכלת. היו מעידות. היו שימושים. (רק בשבוע שעבר חוויתי מדרון תלול של חוסר אונים). במהלך הזמן היו הרבה עליות. גם הרבה ירידות. (יותר עליות). לפעמים מצאתי את עצמי פורץ גבולות וקווים אדומים שלא חציתי אפילו לפני שבאתי לתכנית. אז מה קורה במספר הזה 1,000?
לא יודע בדיוק. אין לי תשובות חזקות. לא אוננתי אלף יום. זה לא חוכמה גדולה עבורי. מכיוון שאוננות היא לא מהביטויים העיקריים של ההתמכרות שלי. זה שלא הלכתי לזונה אלף יום? גם קודם לא הלכתי.
אז מה כן?
יש לי אלף ימים של תקווה. שבהם בכל יום ויום ויום היה לי תקווה בלב שיש לי סיכוי. שאפשר אחרת. שלא אאלץ לבלות את שארית חיי בג'יפה.
גם כשהיה קשה תמיד זכרתי שיש תקווה. יש בית. יש חברים. יש לאן לחזור. אפשר להאיר את החושך. וזה נותן כוח להמשיך הלאה בהחלמה.
אלף יום של החלמה. הצעדים הם הדרך! כל יום שבו ויתרתי על טינה, נכנעתי מול חוסר אונים, ויתרתי על האגו, שחררתי לחץ, התייעצתי עם חבר, אהבתי חבר, כל יום כזה עשה לי טוב. אלף כאלה עשו לי אלף טוב. זה תורף התכנית. כי לספור כמה פעמים לא נפלתי... זה לא התכנית.
התכנית שהצילה את חיי זו דרך חיים רוחנית, כנה, פתוחה, אלוקית.
גם בימים שבהם לכאורה לא עשיתי את שיעורי הבית המוטלים עלי, קרי פעולות ההחלמה, עדיין ברקע מזמזת לה רוח ההחלמה. (וכאן אני חייב להזהיר אותכם מלהיתקע ברוח ההחלמה ולא בהחלמה עצמה משלמים על זה מחיר כבד. אני עצמי הפסדתי המון מהשאננות ועיגול הפינות ב"רוח" ההחלמה) אבל עדיין יום כזה טוב עשרת מונים מיום של חושך-מחלה-עובש-ייסורי מצפון.
בתנועה חזקה של רצוא ושוב, בתהליך, כל הזמן התקדמתי.
היו זמנים שעבורי להיות בפורום היה מחלה.
צרכתי צומי, אגו, פוזה, מהתגובות וההצלחות של מה שאני כותב.
כיום בשבילי להיות כאן זה החלמה. אני צריך את זה וזקוק לחיבור הזה. תמיד עושה לי טוב להיות בקשר עם החברים דרך הפלטפורמה הזו. מאחל לעצמי להיות כאן לנצח. יחד איתכם חברים. בלעדיכם זה בחיים לא היה קורה.
אני נושא תפילה לאלוקים שיחוס עלי ויתן לי את שלווה אומץ והתבונה.
וכמו שחבר איחל לי... את השלווה של היום האלף, והחוסר אונים של היום הראשון.
אוהב אותכם וצריך אותכם
הושיעה נא